בסוף, כמו שמומחי נפש יכולים להעיד, בני אדם מתרגלים כמעט לכל דבר. גם לטילים בדרום. ככל שנוקפות השנים ושלטון הטרור הפלסטיני בעזה נשאר על כנו, עם ישראל משלים עם מר גורלו בין שדרות לכרם שלום. מסיבוב קרבות למשנהו מספר הטרוניות נגד ההבלגה יורד, ורמת הציפיות לתגובה צה"לית הולמת – פוחתת.
אפילו בימין הרדיקלי כבר לא תובעים מהממשלה להכות בחמאס ביד חזקה ובזרוע נטויה, כפי שהיה נהוג פעם במצבים כאלה, תנו לצה"ל לנצח וכדומה. רק פה ושם עדיין נשמעת הפצרה נואשת של אישיות מוניציפלית אזורית לעשות משהו, לצד טרוניה על כך ש"חמאס תמיד קובע את גובה הלהבות". עיקר היהב הישראלי במצבי לחימה מושלך על תיווך מצרי שיביא להשבת השקט. לא על צה"ל, לא על ממשלת ישראל, קהיר.
על הרבה פחות מכך יצאה ישראל לכבוש את יהודה, שומרון והגולן במלחמת ששת הימים. אף שהייתה אז חלשה ודלת אמצעים בהרבה היא התקשתה לשאת את הרעיון שהאויב מרעיש כאוות נפשו את ירושלים ותל־קציר. שעות ספורות בלבד אחרי נפילת הפגזים הירדניים הראשונים במערב הבירה קיבלה ממשלת אשכול את ההחלטה על שחרור מזרח העיר. שלושה־ארבעה ימים אחר כך שכנעו אותה ראשי המתיישבים בעמק הירדן לצאת למערכה כוללת גם נגד סוריה, בטענה שאי אפשר עוד לסבול את "הסיוט הזה".
תושבי עמק הירדן חוו את הארטילריה הסורית 19 שנה. בעוטף עזה הסיוט נמשך כבר 20 שנה, והקץ טרם נראה באופק. האויב חלש מאיתנו לאין ערוך בהשוואה למאזן הכוחות בין ישראל לערבים ב־1967 (אין לו מטוסים וטנקים), ובכל זאת ממשלת ישראל מהססת מאוד לצאת למערכה כוללת נגדו. היא חוששת ממחיר הדמים בצדנו ומהתעריף המדיני של מחיר הדמים בצד השני. אפקט האג וגולדסטון מהלך עליה אימים. היא גם חוששת מכמה דברים נוספים, כמו התלקחות אינתיפאדה ביו"ש, היחלצות איראנית כזאת או אחרת לצד חמאס, וכמובן האפשרות שכל מבצע יתגלגל לכיבוש חוזר של רצועת עזה, 16 שנים אחרי היציאה הטראומטית משם.
ככלל, דעת הקהל מזדהה עם ההססנות הממשלתית. חסידי ההתנתקות מפחדים לצאת טיפשים, פן יתברר שצה"ל לא מסוגל להבטיח פה ביטחון בלי לשלוט ברצועה, ומתנגדי ההתנתקות מעוניינים להעמיק את תודעת מחירה – "הנה, תראו מה קורה כשיוצאים מהשטחים".
האופציה המועדפת על כולם היא הכלה. חיל האוויר אמנם מכאיב לפעמים לחמאס, אך אלה שמטילים עליו את המשימה מקפידים שלא יכאיב יותר מדי. רק לעיתים נדירות התגובה הישראלית על ירי הקסאמים מתבטאת בחללים פלסטיניים. ראשי חמאס, פושעי מלחמה לכל דבר ועניין, נהנים מחסינות ממושכת מפני סיכולים ממוקדים ומשפע של הטבות אחרות. כל זעקות משפחת גולדין נגדן נדחות באדיבות. הדרג המדיני והביטחוני, ימין ושמאל, מאוחדים בדעה שבמצב הנוכחי אין מנוס מנשיכת שפתיים מתמשכת; שעדיף להשקיע בכיפת ברזל ובמכשול תת־קרקעי מאשר להשיב לחמאס כגמולו.
האם ההרתעה הישראלית נפגעת מכך? לפי שעה, אנחנו עדיין מרתיעים. שמשון הגיבור לא צריך לעקור מדי שבוע את שערי עזה או לשרוף 300 שועלים כדי להבהיר את גבורתו, מספיק פעם בכמה שנים. למרות אירועי השבוע החולף, חמאס מודע היטב לעליונות הצבאית המוחלטת של צה"ל עליו. גם נסראללה יחשוב מאה פעם לפני שינסה לגרור אותנו למלחמה. לפי גילויי הניו־יורק טיימס בשבוע שעבר, אפילו בטהרן שוררת חרדה מפני הזרוע הישראלית הארוכה. עצם העובדה שאיראן ניכסה לעצמה את טיל הנ"מ התועה שהתפוצץ לפני שבוע בנגב וקשקשה משהו על דימונה, מצביעה על עליבותה.
הצרה היא שגם אופן ההתנהלות הישראלית מול ההתגרות העזתית בסוף השבוע שעבר התאפיין בעליבות. הן צה"ל והן הדרג המדיני השתמשו ברטוריקה פחדנית כדי לתרץ את נשיכת השפתיים מול 40 הטילים שחמאס שיגר בשבת שעברה לשטח ישראל. אלוף הפיקוד הסביר לראשי המתיישבים בעוטף עזה ש"אנחנו תלויים במידה רבה במה שקורה בירושלים", כאילו שהוא מכיר באמתלה החמאסית לירי התורן על העוטף. ראש הממשלה קרא ל"הרגעת הרוחות מכל הצדדים". לכאורה נתניהו התייחס לאירועי ירושלים בלבד, אבל על רקע האזעקות החוזרות ונשנות בנגב המערבי אי אפשר היה שלא לפרש את הקריאה הזו כהתיישרות ישראלית מבוהלת עם גרסת איסמעיל הנייה לאירועים, וכמובן כהודאה באשמת היהודים. אחר כך בא קיפול המחסומים המבוהל על מדרגות שער שכם וסיפק לחמאס תמונת ניצחון. מבוקשו ניתן לו: הוא ירה בעזה כדי להכתיב לישראל את התנהלותה בירושלים, ובתוך 48 שעות – אם זה מזכיר לכם משהו – היא נעתרה לתכתיב.
שלא כמו בפרשת המגנומטרים, הפעם אפילו לא התלוו גינוני מבוכה להסרת המחסומים. שום הסבר לא ניתן, שום התפתלות או ניסיון היתלות בשיקול משפטי, רק התקפלות אילמת וכנועה. הנהגת ישראל איבדה את הבושה שבהתמסרות לבריונות הפלסטינית. הנפת דגלים לבנים עברה אצלה תהליך אוטומטיזציה. היא נכנעה בלי למצמץ ובלי לקחת בחשבון שעוד השבוע חמאס עשוי למצוא תירוץ חדש להלהטת האזור, כמו ביטול הבחירות ברש"פ. לו הייתי פלסטיני, גם אני הייתי רוקד בשער שכם עד השעות הקטנות של הלילה.
