בחג הפסח של שנת 1982 השתתפה נעמי שמר בתוכנית רדיו, לכבודה כתבה שיר ונתנה אותו ליהורם גאון הנהדר. היה זה "סימני דרך", אחד מלהיטיה הגדולים ביותר. בשנת 2003, שנה לפני מותה, ערכה נעמי ספר של מיטב שיריה ובחרה לקרוא לו דווקא על שם השיר הזה. ב־2017, כשהועלה בתיאטרון הבימה מחזמר על חייה, בחרו הכותבים לקרוא גם לו בשם "סימני דרך". מדוע דווקא שיר זה נבחר להיות הכותרת של יצירתה וחייה?
מקורות ההשראה של נעמי שמר בעת כתיבת שיר זה אינם ברורים לנו. מעיון בשיר עולה בבירור כי הבית אותו מחפשת נעמי אינו ביתה הנוכחי בעיר תל אביב שאין בה מחצבה, באר אחת או שתיים וגם לא שלף (שדה שנקצר). כנראה שמדובר בבית נעוריה בכנרת.
שירים רבים מהרפרטואר של נעמי שמר מוקדשים לקבוצת כנרת בה נולדה, גדלה והתחנכה. ניתן לזהות בקלות את תיאורי המקום בשירים כמו "חורשת האקליפטוס", "שם הרי גולן" (לחן בלבד), "בית חלומותיי" ועוד. אבל בשיר הזה היא בוחרת לתאר דווקא את הדרך לכנרת, ולא את כנרת עצמה.
"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי?
מי אשר קולי שומע – הוא יבוא הביתה איתי
ענני נוצה ממעל, והשלף לרגלי
ודנדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי.
אי משם, שר לו בדרך
אי משם, שר פעמון
אי משם, שובה הביתה
בזמן הנכון!
אם שכחתי את הדרך המוכרת משנים
פה ושם בצד הדרך נשארו לי סימנים:
חץ אחד הנה שלוח מצויר בגיר לבן,
לך לך אחר הרוח שתי פסיעות ורבע מכאן!
לא לבד אני בדרך ההולכת אל ביתי
יש חבר אחד או שניים שהולכים הביתה איתי
ובשמש השוקעת בדנדון פעמונים
הם ידעו לפענח לי את כל הסימנים"
(מילים ולחן: נעמי שמר)
הבית הזה הוא היעד, אבל בשיר נעמי שמר מחפשת את הדרך ובכך נותנת לה משמעות גדולה. אמנם היעד משמעותי אבל הפרטים, הצעדים וסימני הדרך שהובילו אותה בדרכה חשובים לא פחות. היעדים שכבשה נעמי שמר בחייה – ההצלחה המסחרית והאמנותית, פרס ישראל ותארי דוקטור לשם כבוד – כולם חשובים. אבל גם הדרך והתהליך שהביאו אותה אל יעדיה, כל שיר וכל מנגינה, חשובים לא פחות. כששם השיר נבחר עבור ספר סיכום יצירתה ועבור המחזה על חייה, מתגלם בכך המסר הכי חשוב שהיא מלמדת אותנו: ומי אשר את קולה ישמע – הוא יבוא הביתה איתה!
בפרשת אמור מתואר לנו לוח השנה העברי, שבתותיו, חגיו ומועדיו. כל חג וחג מקבל תאריך קבוע משלו – מעתה ועד עולם. רק לחג אחד, חג השבועות, אין תאריך ספציפי. כדי לדעת מתי הוא נחגג עלינו לספור את הימים מחג הפסח, יום אחרי יום, עד שביום החמישים ייקבע חג השבועות (בימינו זה תמיד ב־ו' בסיוון אבל לא כך היה בימי אבותינו שעיברו את החודש על פי עדי ראייה ולעיתים שבועות יצא ב־ה' או ב־ז' סיוון).
ספר הזוהר אומר שביציאת מצרים היו בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה וכל יום, מרגע היציאה, עלו שער אחד עד שביום החמישים היו יכולים לקבל את התורה. וכך, בכל שנה החל מחג הפסח, שבמהותו הוא חג חומרי בו מציינים את החירות הגשמית ומתחילים את הקציר, אנו מתחילים תהליך של הכנה לקראת חג מתן תורה.
ספירת העומר אינה ספירה לאחור. אנחנו לא יושבים, מחכים וסופרים את הימים עד שיסתיימו. הפוך, כל יום אנחנו מרוויחים עוד משהו, מתקדמים עוד קצת, עוברים תהליך של שינוי והתקדמות.
לוח השנה העברי הוא הלוח היחיד שנותן מקום לימי ההכנה, מכיוון שהתהליך והדרך חשובים לא פחות מהיום הגדול עצמו. באופן דומה הפך חודש אלול לחודש הכנה לראש השנה. במצוות ספירת העומר התורה אומרת לנו שבשביל להגיע ליעד עלינו להשקיע גם בדרך. להתכונן, להתאמץ וגם למצוא את החבר או השניים שידעו לפענח איתנו את כל סימני הדרך עד שנגיע אל ביתנו בזמן הנכון.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
