אחרי שנים רבות בשלטון הסתכסך הימין בתוך עצמו וגרם לעלייתה של ממשלת שמאל. זה קרה אי אז ב־1992. השחקנים אמנם השתנו וההיסטוריה לא חוזרת על עצמה במדויק, אבל הימין עומד לשחזר היום את הכישלון הזה, ובהחלט ייתכן שאחרי 12 שנות שלטון הוא עומד להתאבד פוליטית ולהעניק לשמאל מתנה יקרת ערך, מתנה שלא מגיע לו ושלא חלם לקבל. על העובדה שניצן הורוביץ ומרב מיכאלי קרובים יותר מאי פעם לאכלוס לשכות שרים בממשלת ישראל חתומים כל מנהיגי הימין – נתניהו בראשם אבל ממש לא רק הוא – והיא עיוות יוצא דופן של רצון הבוחר.
הבה נביט במספרים: לימין המובהק בכנסת ישראל יש 65 מנדטים, הכוללים את הליכוד, ימינה, תקווה חדשה, המפלגות החרדיות והציונות הדתית. אפשר להכניס עוד כמה קולות ממפלגתו של ליברמן – להזכירכם, לפני פחות מעשור ישראל ביתנו והליכוד התמודדו יחד בבחירות לכנסת – ועוד כמה מכחול־לבן, אבל נניח את אלה כרגע בצד ונסתפק במפלגות שכל מי שהצביע להן ידע שהוא מצביע למפלגת ימין ואיש לא ניסה להסתיר זאת. 65 מנדטים הם תשתית לקואליציה יציבה ומתפקדת, שמייצגת ממשלה הומוגנית יחסית בדעותיה ובהשקפותיה המדיניות והכלכליות. או במילה אחת: ימין. רוב העם ימני, רוב העם הצביע ימין, יש רוב ימני בכנסת, צריכה לקום ממשלת ימין. זה עד כדי כך פשוט.
הפארסה המוטרפת שמתנהלת כבר יותר מדי זמן לנגד עינינו היא תוצאה של קטטות אישיות ומשחקי כוח בין שלושה אנשים: בנימין נתניהו, גדעון סער ונפתלי בנט. והאשמה במקרה שתקום כאן ממשלה אחרת מלבד ממשלת ימין מובהקת היא בסדר יורד. בנימין נתניהו יהיה האשם הראשון. הוא אשם בכך שהרחיק מעליו את כל מי שזז בימין ושומו שמיים פיתח שאיפות פוליטיות כלשהן. הוא אשם בכך שעל אף יכולותיו המוכחות בניהול המדינה והבאתה להישגים כבירים, במדינאות בינלאומית ודיפלומטיה, בכלכלה ובחתימת הסכמי שלום – בתחום הפוליטי בתוך המחנה שלו הוא מעדיף לדשדש כל הזמן במי אפסיים, מלאים בטריקים ובשטיקים. הפער הבלתי נסבל בין נתניהו המדינאי ואיש החזון, שהביא אותנו למצב הפנטסטי שאנו נמצאים בו מבחינה חיסונית, ביטחונית, כלכלית ועוד, ובין נתניהו הפוליטיקאי הקטנוני ומפר ההבטחות לעיתים קרובות מדי, הוא הגורם העיקרי למצב הביש שאנו נתונים בו.
גדעון סער רץ לבחירות תחת דגל ברור: הוא לא ישב תחת נתניהו. לגיטימי. הוא קיבל על כך שישה מנדטים ימניים, וזכותו וחובתו לממש את הבטחתו לבוחריו. אבל אם הוא אכן אידיאולוג ימני כמו שהוא רוצה שנחשוב שהוא, את כל מרצו עליו להפנות לעבר משימה אחת בלבד: מציאת הנוסחה שתאפשר לו לשבת בממשלה עם נתניהו. הוא הדין לגבי נפתלי בנט, שהצהיר שוב ושוב – וטוב שכך – שהעדיפות הראשונה שלו היא ממשלת ימין. מה שלא בסדר הוא המשחק הפוליטי הכפול שיו"ר ימינה מנהל השבוע, וששיאו היה מפגש עם ח"כ מנסור עבאס. אם ממשלת ימין היא מה שאתה רוצה, לך בכל הכוח על האפשרות הזו. אם כמה ימים לפני הבחירות אמרת שלא תשב ברוטציה עם לפיד, איך בדיוק תבקש שנאמין לך אחרי שתחתום על הסכם כזה בדיוק לפני שמיצית באמת את כל הדרכים להקמתה של ממשלת ימין?
ביום שלישי הקרוב יפוג המנדט של נתניהו ויעבור ללפיד או לבנט. מובן שזכותם להקים ממשלה ובה רוב ברור לשמאל – רוב שהשותפים ינסו, לפחות בהתחלה, לטשטש באמצעות פריטטיות. ממשלה כזו גם תהיה לגיטימית וחוקית. אבל היא תהיה עיוות מוסרי של רצון העם – כולל ערביי ישראל – שכאמור נוטה לימין באופן ברור והכריע גם בבחירות לכנסת ה־24 שהוא מעוניין בממשלת ימין.
אז מה הפתרון? לא צריך להיות פרשן פוליטי בכיר כדי להבין שהקמת ממשלת ימין בשלב המאוחר הזה אפשרית רק אם נתניהו יוותר ויפנה את כסאו למישהו אחר לתקופה מסוימת. הנה הצעה שיכולה אולי לעבוד: שנה ראשונה נפתלי בנט, שנה שנייה גדעון סער, ובשנתיים האחרונות לקיום הממשלה נתניהו חוזר ללשכה. מצב כזה יחזיר לפרופורציות את יחסי הכוחות המפלגתיים, יעניק לנתניהו מעמד של ראש ממשלה חלופי בזמן שהוא עסוק בשמירה על שמו הטוב בבית המשפט, וכמובן יאפשר לסער ולבנט שנתיים של ממשלת ימין בלי להפר הבטחה כלשהי. ומה יקרה עם ההבטחה של סער לא לשבת תחת נתניהו אחרי שנתיים אלו? כשנגיע לגשר נעבור אותו. אם הממשלה הזו תתנהל כמו שצריך בשנתיים הראשונות, יימצא פתרון גם לזה.
אני זוכר היטב את הלילה שבו ניצח השמאל ב־1992. החשש בימין מממשלת שמאל היה כבד, והוא התממש מהר. ממשלת רבין הושבעה ביולי 1992. שנה וקצת לאחר מכן, באוגוסט 1993, נחתם הסכם אוסלו. השמאל יודע לעבוד היטב ומהר להגשמת שאיפותיו. זה לגיטימי וכל הכבוד לו. לכן לימין אסור לתת לו את השלטון, או נתח מרכזי בו, על מגש של כסף רק בגלל מריבות פנימיות. אם זה יקרה בכל זאת, אפילו ראש ממשלה מוכשר מהימין – עם שבעה מנדטים בלבד – לא יוכל לעצור את הסכם אוסלו הבא, או הפתעה אחרת שהשמאל ודאי כבר מתכנן. וזה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מדמיינים. עוד אפשר להימנע מכך. נתניהו, סער ובנט – זה עליכם.
