נתניהו לא קיבל שכר, לא על הדרישה ולא על הפרישה. גם בלי סיבוב הפרסה המרהיב שעשה בסוף, קשה להבין מדוע נכנס מלכתחילה לפארסה של מלחמת החפירות על מינוי שר המשפטים בקצה זנבה של ממשלת מעבר. הוא התכתש עם כחול לבן; צפצף על היועמ"ש; נאבק בבג"ץ; ושיגר לשופטים תשובה ארוכה, מנומקת ומתנצחת, מדוע מינוי אקוניס תקף וחוקי, רק כדי להתבזות ולהודיע שעה קלה אחר כך שהוא ממנה מיוזמתו את גנץ לתפקיד שר המשפטים. אקוניס, כמה מפתיע, אפילו לא התבקש לחתום על מכתב התפטרות.
זה כמו למנוע תקציב מדינה, להפיל את הממשלה ולפרוץ לבחירות רק כדי לא לתת לגנץ לממש את הרוטציה, ואז להציע לו להיות הראשון בממשלת החילופין הבאה. הצעה כזו אכן הוגשה השבוע במסגרת המכרז ההפוך על הנהגת המדינה: ראשות הממשלה לכל הממעיט במחיר. גנץ, סער, בנט – מי שיסכים לקחת את התפקיד לתקופה הקצרה ביותר, מקוצץ סמכויות, יוכל להפוך לראש הממשלה בעוד כמה ימים, ויהיה הראשון ברוטציה עם נתניהו. ההצעה מפתה: כניסה מיידית ללשכת ראש הממשלה (לא לבלפור, כמובן, שעל פי דרישת נתניהו יישאר בידיו ובידי משפחתו גם בתקופה שבה יכהן כראש הממשלה החליפי). הבעיה היא שאחרי הפרת ההסכם הקודם, אפילו רוטציה מיד ראשונה הם חוששים לקנות ממנו. ועדיין, עצם העלאת האפשרות הצליחה לבלבל את ראשי גוש השינוי ולעכב את השיחות ביניהם למשך יומיים־שלושה יקרים.
יש נטייה מוצדקת לייחס לנתניהו עורמה ותחכום, אבל כשבוחנים את התנהלותו מאז הבחירות מגלים בעיקר רצף שליפות וזיגזוגים. הקרב על משרד המשפטים היה השיא, צעד אמוציונלי ולא רציונלי, שבו האינסטינקט המשפטי חיבל באינטרס הפוליטי.
עו"ד דוד פטר מפורום קהלת נשלח לחזית מול שופטי העליון, אחרי אודישן טלפוני זריז עם נתניהו; זאת משום שעו"ד מיכאל ראבילו, שמטפל בדרך כלל במשימות כאלה למען ראש הממשלה, טרוד במלאכה חשובה אחרת: המשא ומתן הקואליציוני. עדות לכך שעדיין מתקיימת פעילות נרחבת ושקטה גם בחזית הזאת. בזמן שפטר הגן על מינוי אקוניס בשוחות בג"ץ, ראבילו חזה בנזקי השלכות המהלך בשדה המו"מ. הערוצים השקטים והחשאיים שנועדו להביא את סער, גנץ או עריקים כלשהם נסתמו ברעש הצרחות מישיבת הממשלה. באיחור ניכר הבין נתניהו שמאבקו על אדי הממשלה הקודמת מחסל את המאמצים להקמת הממשלה הבאה.
סוף השבוע הזה הוא קריטי. המנדט של נתניהו יפוג ביום שלישי בחצות. אם לא תקום ממשלה עד אז, בידי אחד הצדדים, נראה שהיא לא תקום כלל. נפתלי בנט עדיין לא החליט. הוא מתקדם בשני הצירים באותה הרצינות; יודע שאם יזייף באחד, יפסיד את כוחו באחר. יו"ר ימינה משוכנע שמה שלא יושג מול לפיד ב־28 ימי המנדט של נתניהו לא יושג גם אחר כך, ולכן דורש מחבריו לממשלה התיאורטית לסגור הסכם עוד לפני שהמנדט חוזר לנשיא. בצד השני, הערוץ הישיר בינו ובין נתניהו עדיין פתוח והצעות מעניינות זורמות בו, אבל השאלה הגדולה טרם פוצחה: גם אם בנט בא, לא מובטחת ממשלת ימין. הוא מבקש שנתניהו יציג לו את שתי האצבעות הנוספות בטרם יכריז על חבירה לליכוד, אך נתניהו טוען שהסדר צריך להיות הפוך: ברגע שבנט יודיע סופית שהוא איתו, והאפשרות לממשלת השינוי תתפוגג, שתי האצבעות יצוצו. או שסמוטריץ' יקרוס. בנט מקשיב לאלו ולאלו, וגם ללבטיו שלו. קרוע בין ראשות הממשלה שבהישג יד ובין המחירים והלחצים המצטברים, את ההחלטה הסופית הוא עדיין לא קיבל. רגל פה רגל שם.
הפגישה עם מנסור עבאס, שהוגדרה "טובה", הייתה חצייה של מחסום תודעתי, אך אינה בלתי הפיכה: לא במקרה הקפיד בנט לא לשגר תמונה מהחדר. אם ממשלת האחדות עם לפיד לא תקום בסוף, לא יישאר תיעוד ויזואלי מרשיע. זאת בניגוד לבכירי הליכוד מיקי זוהר, אמיר אוחנה ומירי רגב, שנצפו וצולמו מתחבקים עם עבאס בפומבי.
בנט אמנם שוחח עם עבאס, כפי שעשה גם נתניהו עצמו. ויותר מפעם אחת. הפגישה ביניהם השבוע הייתה ארוכה וכנה, אבל בנט יודע שההישענות על עבאס היא נקודת התורפה הכפולה שלו, מהותית וטכנית. את הפרת ההבטחה לא לשבת עם לפיד ברוטציה הוא יכול להכשיר בקיום ההתחייבות המרכזית למנוע בחירות חמישיות, ובהזדמנות שנתן לממשלת הימין. את הישיבה עם רע"ם, שדורשת הסכם ישיר ותמיכה אקטיבית, יהיה קשה יותר להלבין בקרב תומכיו. העובדה שנתניהו התכוון לעשות את אותו הדבר בדיוק, לא הופכת את המהלך לקל לעיכול אפילו מבחינת חברי סיעתו כמו איילת שקד ועמיחי שיקלי. הם אולי לא יבגדו בבנט, אבל לא מסתירים את כאבי הבטן שלהם מהממשלה הנרקמת.
גם מבחינה טכנית, מנסור עבאס הוא סוחר ממולח, אולי ממולח מדי. הקשר שלו עם נתניהו עמוק משנראה. בגוש השינוי יש מי שחוששים שגם אחרי החתימה, עבאס עוד עלול להיעלם להם בדרך למליאה, כמעשה ורדיגר ומזרחי בתרגיל המסריח 1990. בנט ולפיד לא יזכו להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת בבית הנשיא.
האחרונים שיכולים למנוע את הסיכון שבהסכם עם עבאס הם החרדים. בנט מבין זאת, וכך גם נתניהו, שזימן השבוע את גפני לפגישת תחזוק. "אנחנו איתך", אמר לו יו"ר יהדות התורה, "אבל מה התוכנית?". את השאלה הזאת משמיעים במפלגות החרדיות כבר מליל הבחירות, אבל עד כה לא קיבלו תשובה מניחה את הדעת. דרעי, ליצמן וגפני עדיין מקפידים על מראית עין של נאמנות לנתניהו, אבל הטקסטים שנשמעו מהם השבוע היו חריגים. שותפיו הנאמנים ביותר חוששים שתש כוחו. הוא איבד את זה, רק נופל לבורות, איפה הוא ואיפה הפוליטיקאי המבריק שהלכו אחריו.
למרות התסכול, נכון לעכשיו ההחלטה ביהדות התורה היא שאם תקום ממשלת בנט־לפיד, הם יצביעו נגדה. תג המחיר שלהם להימנעות הנכספת הוא דמיוני: מניעת מינויו של ליברמן לשר האוצר. אבל מרגע שתקום הממשלה, האופוזיציה הלוחמת תהיה אופוזיציה סוחרת. יש מגזר שלם להאכיל: ישיבות, קצבאות, חוק הגיוס וחוק הגיור. זו לא תמיכה קבועה אלא לפי שעות: לכל הצבעה חשובה יוצמד תג מחיר.
בזמן שגפני נועד עם נתניהו, בחדר סיעת יהדות התורה ישבו חברי הכנסת החסידיים של אגודת ישראל ודנו בהילולת ל"ג בעומר במירון. מאיר פרוש וישראל אייכלר נראו נסערים. אחרי שהסתדרו עם המשטרה ומשרד הבריאות, בעיות התחבורה הצפויות במעלה ההר בשעות הלחץ של יום שישי טורדות את מנוחתם הרבה יותר מההידרדרות שלהם בדרך לאופוזיציה. שאננות, ייאוש או הערכה פוליטית מפוכחת: כבר חודש ימים ליצמן מסתובב בכנסת וטוען שאיש לא יצליח להרכיב ממשלה. אם הערכתו תתגשם, חגיגות שקטות במירון יהיו תיקון נחוץ ברחוב החרדי לאירועי שושן פורים בירושלים, בדרך לבחירות החמישיות.
