כמה שעות אחרי התרחשות האסון הנורא במירון, במסגרת הדיבורים האינסופיים באולפנים הפתוחים, אמרה סיוון רהב־מאיר בחדשות 12 את המשפט הבא: "אנחנו זוכרים ימים כאלה, לצערנו. מי שהיה כאן ילד בימי אוסלו זוכר, התעורר למספרים איומים – פתאום עשרים הרוגים, מספרים בלתי נתפסים – מלון פארק, אסון ורסאי, אסון סבארו. אנחנו זוכרים מספרים כאלה, אבל כבר כמה עשורים ישראל לא ידעה מספרים כאלה, לא באסון אזרחי ולא באסון של טרור".
רהב־מאיר לא יכולה הייתה לנחש איזו מהומה תקום באגף השמאלי של הרשתות החברתיות. מילה אחת קטנה ונפיצה, אוסלו, הביאה על רהב-מאיר, שלא ידועה כמחרחרת ריב ומדון, צונאמי אדיר של גינויים, גידופים וקללות. רהב-מאיר כמובן דייקה בכל מילה, ואפילו המעיטה באסון שהמיטו עלינו ההסכמים שנחתמו בבירה הנורבגית ב־1993, שנה בלבד לאחר שהוקמה ממשלת רבין.
כל מי שלא מתמחה בעיוות המציאות ובסילוף ההיסטוריה יודע לקשור היטב בין אותו הסכם – שכוונותיו מהצד הישראלי היו טובות, גם אם תמימות להכעיס – לבין רצף אירועי טרור מחרידים שאירעו אחריו. העובדות: במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות אחרים נפצעו.
רהב־מאיר גם לא הותירה את אוסלו לבדו ברשימה, והוסיפה אסון אזרחי כמו ורסאי. המטרה שלה הייתה להראות לכתבים הצעירים ממנה באולפן שהיו במדינת ישראל ימים שבהם התעוררנו לידיעות מחרידות של עשרות הרוגים באירוע אחד. זה הכול.
מה הטריף אם כן חלקים בשמאל הישראלי ביום שישי? אולי זה חלק מאיזה יגון כללי על נספי האסון במירון שחיפש לו נקב קטן להיכנס ולשחרר קיטור. אבל ייתכן שבאמת מדובר בנקודה רגישה בקרב אנשים בעלי דעה פוליטית מסוימת, שגם כמעט שלושה עשורים אחרי לא מסוגלים לשאת את גודל הכישלון הקולוסאלי ההוא, שאהוד ברק כרמטכ"ל אמר עליו בזמן אמת כי הוא "מחורר יותר מגבינה שוויצרית".
וזה, בהפוך על הפוך, דווקא יכול לנחם. ההתנפלות על רהב־מאיר מראה שהיום לפחות יש קונצנזוס על היותו של "אוסלו" אירוע אסוני שלא תרם במאומה להתקדמותנו לעבר שלום. כמובן שבנקודה הזו יתפצלו השבילים וכל אחד יאשים בכישלון הזה את הצד שכנגד, אבל גם בהסכמה על עצם עובדת היותו כישלון אפשר להוציא איזו אנחת רווחה קטנה. אולי זה יגרום למנהיגי שמאל עתידיים לחתום בפחות מהירות וחיפזון על הסכמים עם אויבינו בבירות אירופיות קרירות.
