את מחירו הכבד של חטא הכשרת מפלגת רע"ם בראשות מנסור עבאס לבוא בקהל הפוליטי, תשלם מדינת ישראל וישלם הימין הישראלי עוד שנים רבות. זהו אחד המהלכים הפוליטיים ההרסניים ביותר שנעשו כאן בשנים האחרונות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ערכית. הוא מזיק יותר מחוק ממשלת החילופים וגרוע בהרבה ממינוי אבי ניסנקורן לשר המשפטים. התוצאות ההרסניות אולי לא תבלוטנה לעין בחודשים הקרובים, אך בעוד ארבע־חמש שנים הן תהיינה ברורות. הרווח הפוליטי קצר המועד יגיע לימין, אך מי שייהנה לאורך שנים משינוי המעמד הפוליטי של ערביי ישראל יהיה השמאל.
המציאות שבה מפלגת מהללי מחבלים היא ממליכת המלכים של הפוליטיקה הישראלית פשוט מקוממת. עד לפני חודשים ספורים זה היה ברור לכל ישראלי, ודאי כשהוא בא מהימין. חודשיים וחצי בלבד לפני הבחירות קבע נפתלי בנט שחבירה פוליטית לרע"ם היא "מהלך בזוי", ואף טרח לתת לקביעה הזו שישה נימוקים טובים. בין השאר הוא ציין את ביקורו של מנסור עבאס אצל מחבלי ליל הקלשונים הרצחני, את הקשרים בין התנועה האסלאמית לאחים המוסלמים, ועוד כמה עובדות שאת רובן חשף עמיתנו ישי פרידמן מעל דפי עיתון זה ובבמות אחרות.
מהלך ההכשרה של רע"ם ועבאס לא היה שגיאה בהיסח הדעת. מאז הבחירות עסקו בכך בהתמדה מגוון גורמים בימין, מרביתם מסביבת של ראש הממשלה נתניהו. מסע יחסי הציבור שעבאס עצמו השתתף בו ביקש לצייר רע"ם אחרת – סובלנית, מכילה, שמעוניינת להיות חלק מהחברה הישראלית; לא קיצונית ולא מתלהמת, אלא מסבירת פנים ומחבקת.
היחיד שניסה לעמוד בפרץ הוא יו"ר מפלגת הציונות הדתית ח"כ בצלאל סמוטריץ', שפעל בכל ערוץ אפשרי כדי למנוע את הלבנתה של רע"ם כשותפה פוליטית. במשך זמן מה היה נדמה שהוא גם נוחל הצלחה מסוימת. סירובו של ראש הממשלה נתניהו להצהיר פומבית על הכוונה להקים ממשלה עם רע"ם, והיעדר מגעים רשמיים בימין עם המפלגה, עוררו תקווה שהמאמץ העקבי של סמוטריץ' פועל את פעולתו. אך למרבה הצער השבוע נפרץ הסכר סופית. התיאום הגלוי בין גוש הימין לעבאס בוועדה המסדרת, ובעיקר הפגישה המתוקשרת והמטרידה מאוד בין בנט לעבאס, שינו לחלוטין את התמונה. דומה שאת הנעשה כבר אין להשיב.
השאלה אם בסופו של דבר ייחתם הסכם קואליציוני כלשהו עם עבאס כבר לא חשובה. אחת היא אם עבאס יהיה חבר בקואליציה והבחירות החמישיות תימנענה, או אם יישאר בחוץ ונלך לבחירות. את הלגיטימציה הציבורית עבאס כבר קיבל, ואם לא תקום בעזרתו ממשלה כעת, היא תקום מיד לאחר הבחירות הבאות. אף על פי כן, מפלגת הציונות הדתית והעומד בראשה ממשיכים לשמור על הקו העקבי שלפיו היא לא תשב בממשלה שתישען על רע"ם בכל צורה שהיא.
קיום הבטחות ונאמנות אידיאולוגית הן תכונות שיש להעריך, ודאי בעולם הפוליטי הנוכחי, שבו מילה היא מזמן לא מילה והתחייבויות שניתנו לבוחר ערב בחירות מופרות לאחריהן בלי הינד עפעף. אך לצד זאת חייב להישמר קשר כלשהו בין המציאות למעשה הפוליטי. בנקודת הזמן הזו האצבע של סמוטריץ' התקועה בסכר אינה מונעת את קריסתו, ובעודו תוקע את אצבעו חזק בחור המתהווה, זרמי המים שוצפים סביבו מכל הכיוונים ומאיימים להטביע גם אותו.
האם יש עוד ערך מעשי להתעקשות של מפלגת הציונות הדתית בנושא רע"ם? ככל הנראה התשובה לכך שלילית. גם אם סמוטריץ' יצליח לסכל את המאמצים להקים כעת ממשלה בסיוע רע"ם, הנזק כבר נעשה. מערכת בחירות נוספת לא תפקיע מעבאס את תעודת ההכשר שקיבל, ומיד לאחר הבחירות מדינת ישראל תמצא את עצמה במצב זהה.
לאור שינוי מפת המציאות, טבעי ומתבקש שגם יו"ר מפלגת הציונות הדתית יחשב מסלול מחדש. לאחר שהכשרתה הפוליטית של רע"ם הייתה לעובדה מוגמרת, נותר לברר רק מהי החלופה הפחות מזיקה: ממשלה בראשות נתניהו ובהשתתפות מפלגות הימין ורע"ם, ממשלת בנט־לפיד ומפלגות השמאל בהשתתפות רע"ם, או בחירות במצב שבו שותפות עם רע"ם כבר הפכה למקובלת. ואכן, כאשר הדילמה מוצגת באופן הזה, התשובה כמעט ברורה מאליה. האפשרות המזיקה פחות היא הראשונה, ולכן ראוי שמפלגת הציונות הדתית ומנהיגה ישקלו אותה ברצינות. אמינות פוליטית היא ערך חשוב, אך גם אחיזה במדיניות ימין אינה דבר קל ערך. לעתים נדרש עוז לתמורה בטרם פורענות, כלשון מאמרו המיתולוגי של יצחק בן־אהרן ז"ל.
