ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מלמדת אותנו שלכל אסון יש תופעות לוואי. הדחף המיידי למצוא אשמים, למשל, הוא קלאסי לכל מצב כזה, בניגוד לטענות שניסו לצמצם אותו לתופעה ישראלית. אותו הדבר נכון לסיקור האינטנסיבי, המורבידי לעיתים, שאירועים כאלו מקבלים. עיינו ערך כל פיגוע וכל אסון שאירע בכל עיר מערבית גדולה מאז שהחלו לשדר חדשות.
ההתגייסות האזרחית המבורכת לסייע לנפגעים, בין אם בסיפוק מצרכים, תרומת דם, או תמיכה נפשית, הוא אינסטינקט אנושי ואוניברסלי גם כן. אף פעם לא רע להגיד "מי כעמך ישראל", אולם במקרה הספציפי הזה, התשובה היא: פחות או יותר כולם. וזה דבר מבורך.
האוניברסליות הזו היא טובה משתי סיבות. ראשית, היא נותנת לנו מפה משוערת של מה שעתיד לקרות: ככל הנראה יהיה ניסיון להקים ועדת חקירה ממשלתית. ככל הנראה יהיה מי שינסה למנוע אותה. אם תקום, ככל הנראה לא ייצא ממנה יותר מדי. ככל הנראה יעמדו נבחרי ציבור, אנשי אכיפת החוק וראשי קהילות ויכריזו פה אחד שהם יעשו כמיטב יכולתם כדי לברר על מי להטיל את האחריות לטרגדיה, למרות שזו כבר מוטלת לפחות על חלקם, והם יודעים את זה היטב.
ככל הנראה, יהיו במשטרה הרבה דיבורים על שדרוג וייעול (שלא לומר, המצאה מאפס) של מערך האבטחה במתחם, אך כלל לא בטוח שאלה יתורגמו למציאות. ככל הנראה נעסוק בנושא הזה באובססיביות מוצדקת למשך כמה ימים עד שיבוא משהו אחר שיתפוס את תשומת הלב שלנו, ואז הוא יהפוך לעוד טרגדיה שמציינים אחרי שנה, ושנתיים, חמש שנים, ובתאריך העשור תושק סדרת דוקו חדשה שחושפת את כל הפרטים שלא פורסמו עד כה, ופתאום כולנו ניזכר שוב באותו לילה קשה לפני שנחזור לחיינו. ואולי גם זה דבר מבורך.
הסיבה השנייה שהאוניברסליות של האסון במירון כל כך חשובה היא שהוא מלמד לקח שאנחנו, בני העם היהודי, לא כל כך אוהבים לשמוע. לא רק שאסונות אזרחיים קרו ויקרו בכל מקום בעולם, אלא גם מסיבות דומות: בערב הסעודית, בהודו, ובמדינות אחרות היו אירועים עם עשרות או מאות הרוגים שהתרחשו דווקא במקומות מקודשים, ודווקא בגלל הרצון העז של יותר מדי אנשים להידחס באירוע עם מעט מדי מקום, כאשר בדרך כלל הרשויות לא היו יכולות או לא היו מעוניינות להתערב.
גם באותם מקרים סופר (אם כי, בשפה קצת אחרת) על מסירות נפש, על הצורך להתקרב למקום הקדוש או לקבר הקדוש או לאדם הקדוש, שהיה כה עז עד שדחה לחלוטין כל אינסטינקט הישרדותי בריא. וכשהאסון בא – וכשהתנאים נכונים, האסון תמיד יבוא בסוף, התגובה הייתה תדהמה.
אין בכך כדי להעביר חלילה ביקורת דווקא על הנפגעים והנהרגים במירון, אלא כדי לציין עובדה שיותר מדי אנשים נוטים לשכוח: אמונה חזקה לא אמורה לבטל את השכל הישר. אם כבר, היא אמורה רק לחזק אותו. התורה, הגמרא וההלכה גדושות בציוויים ובסייגים שנועדו להבהיר ליהודי המאמין כי הציווי האלוהי לא אמור לבטל את הקיום האנושי אלא להפך – להעצים אותו.
כניסה למצב מסוכן כדי לחוות חוויה רוחנית דומה לכריתת היד כדי לאוורר את הזרוע. וזו בעיה שכלל אינה מצומצמת לל"ג בעומר במירון אלא חוזרת על עצמה שוב ושוב בנוכחות באירועים המוניים צפופים הרבה יותר מדי, בכניסה לאזורים מסוכנים כדי להתקרב לקבר או לציון אחר, או כפי שראינו בשנה האחרונה, בהתעלמות מסכנות בריאותיות לטובת חוויה רוחנית מוכרת.
מסירות נפש שמורה למצבים בהם ישנו גורם חיצוני שמסכן את הנפש שלנו, ואנו מצווים להמשיך למרות זאת. היא לא באמת חלה במצב בו אנו מכניסים את עצמנו למצב של סכנה. הייחוד היהודי, הנבחרות של העם הזה, מקנה לו אחריות עצומה. היא דוחקת בנו להיות זהירים יותר ואחראים יותר מכל העמים, בטח שלא פחות מהם.
אז האסון הזה כבר עבר, וכל מבט מאשים לאחור לא יעשה דבר מלבד לפגוע במי שכבר נפגעו ממנו כל כך. אולם אנחנו חייבים לקורבנות, אנחנו חייבים לעצמנו, להסיק את המסקנות שימנעו את האסון הבא. לא רק כאזרחיה של מדינת ישראל, אלא כיהודים.
