הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט ידוע בניסיונו למצוא בסיס מוצק לחקירה המדעית. דקארט חיפש ידיעה אחת ודאית ומוחלטת, בסיס הגיוני שאפשר לגזור ממנו היקשים באופן לוגי כדי לבנות עליהם את מערכת הידע. לשם כך הוא פיתח את מתודת הספקנות; הטלת ספק בכול, כדי למצוא נקודת אחיזה אחת מוחלטת שאינה מוטלת בספק. כך הגיע דקארט ל"אני חושב משמע אני קיים" המפורסם שלו.
בבוקה והמבולקה הפוליטית שלנו, נוכח כל הספינים, השקרים, ההכפשות, הפסילות והאשמות ההדדיות, האינטרסים המנוגדים והשאיפות האישיות הסותרות, כבר אי אפשר להאמין לשום דבר ולאף אחד. הכול מתערפל ומסתחרר. כל אמירה או הצהרת כוונות של פוליטיקאי זה או אחר חייבות לעורר בנו חשד ולהיות מוטלות בספק. טירוף המערכות שאנו נתונים בו מחייב אותנו לאמץ את המתודה של דקארט כדי למצוא נקודת אחיזה אחת ודאית שנוכל להתחיל לגזור ממנה מסקנות פוליטיות באופן רציונלי ושיטתי.
נראה שהתובנה היחידה שמסוגלת לשמש בתור הבסיס הזה היא ההכרה שלא יעלה על הדעת ללכת לבחירות חמישיות, לא כאלה ולא אחרות. זו הנחת היסוד הברורה היחידה שמספקת נקודת אחיזה ודאית בסחרחורת המתרחשת לנגד עינינו. הפארסה בישיבת הממשלה שעסקה במינוי שר המשפטים היא עדות מובהקת לכאוס שאנו נמצאים בו, והוכחה מספקת לכך שאי אפשר להמשיך בלי ממשלה מתפקדת.
הבעיה בבחירות החמישיות אינה רק ממשלה לא מתפקדת, בזבוז עוד מיליארדי שקלים, התגברות שנאת החינם והמתחים והייאוש שיעמיק בחברה; הבעיה במוצא של בחירות נוספות היא בחוסר הנכונות להתמודד עם המציאות. לא יעלה על הדעת שאחרי ארבע מערכות בחירות שבהן הליכוד ונתניהו לא הצליחו להקים ממשלה יציבה, מישהו יחשוב שמערכת חמישית תביא לכך. זו בושה לאינטליגנציה ולעג לשכל הישר. אין "ראש בקיר" מובהק יותר.
אבל מחנה הימין משותק; הפתרון היחיד שלו למצב הוא בחירות חמישיות. נתניהו לא מסוגל להקים ממשלה ומאשים את כל העולם בכישלונו. הוא גם לא מסוגל לוויתורים ההכרחיים לגדעון סער כדי שתוכל לקום ממשלת ימין. אחרי כל שנות שלטון נתניהו, הליכוד מנוון, מפוחד ומשועבד, ואף אחד שם לא מעז להעמיד את נתניהו על מקומו ולומר לו "עד כאן". גם מפלגות הלוויין שלו, הציונות הדתית והחרדים, פיתחו תלות מוחלטת בנתניהו ואינן מסוגלות להסיק את המסקנה המתבקשת. וכך, אף שממשלת ימין נמצאת בהישג יד דרך העמדת בכיר אחר מהליכוד או באפשרויות כאלה ואחרות של רוטציה, ימים ספורים לפני תום המנדט שניתן לנתניהו להרכבת הממשלה כולם בימין עדיין עסוקים בהכפשות ובהאשמות, במקום לקדם פתרונות אפשריים.
אבל השיתוק שאחז בנתניהו ובליכוד עדיין לא מחייב שתוקם ממשלת שמאל. אין שום סיבה לכך שראשי מפלגות הלוויין של הליכוד לא ייקחו אחריות. אם הם לא מסוגלים לשכנע את נתניהו להתפשר עם סער, מוטל עליהם להצטרף לבנט, סער ולפיד להקמת ממשלת אחדות לאומית. הנטייה שלהם לאחוז בסינר של נתניהו, להתחמק מהאחריות המוטלת עליהם, להמשיך להתחפר בפתרון של בחירות חמישיות ולהאשים אחרים בכישלונם, תגרום לכך שהפתרון האחרון יהיה ממשלה של בנט וסער עם כל השמאל.
מנהיגי מפלגות הימין מתגלים היום במלוא עליבותם. אדם בוגר, אחראי ורציונלי לא אמור להציע את הפתרון הכאוטי של בחירות נוספות. על מי שלא מסוגל להתמודד עם המציאות באופן עצמאי, חופשי ומשוחרר תוטל מלוא האחריות להקמת ממשלת השמאל, אם היא תהיה האפשרות האחרונה לשחרור מהקיבעון הנוכחי.
ממשלת בנט־לפיד המסתמנת רחוקה מלהיות ממשלה אידיאלית. לא רק מהסיבות הידועות והברורות, אלא בעיקר כי היא תותיר חצי מהציבור בתחושה שהדירו אותו ו"גנבו לו את המדינה". גם ממשלת ימין מלא תהיה גרועה, ומאותה סיבה; החצי השני של הציבור הישראלי ירגיש כך. אבל שתיהן עדיפות על לא כלום ועל הכאוס והאנרכיה הנוכחיים. כפי שהדברים נראים כעת, ייתכן שהימין חייב לשבת לתקופה מסוימת באופוזיציה כדי להשתקם, להתרענן ולהבריא.
במקום שאין אנשים, ובימין של היום אין כנראה אנשים, מוטל על בנט וסער להיות לאנשים. מוטל עליהם לנסות להקים למדינת ישראל ממשלה מתפקדת, גם אם לא בכל מחיר. כן, זה יהיה כואב, מסובך, קשה ואפילו מסוכן, אבל כנראה אין ברירה. הימין הישראלי היה שנים רבות מדי בשלטון ורק טיפול בהלם יחזיר אותו לעצמו.
