ד' הוא לקוח באחד הבנקים בישראל. כמו לקוחות רבים, לפני מספר שנים הוא נטל הלוואה מהבנק. עקב קשיים כלכליים וקיצוץ במשכורתו, הוא נאלץ לעכב את תשלום ההחזר החודשי. זמן קצר אחר כך הוא קיבל מכתב מהבנק, המתריע על פיגור בתשלום. ד' ידע כי עליו להחזיר את הכסף בהקדם, שכן כל פיגור כזה מגדיל את תשלום הריבית. מה שהוא לא ידע זה שעבור "הטרחה הרבה" של הבנק במשלוח המכתב, יהיה עליו להיפרד מ־90 שקלים נוספים.
העמלה החביבה הזו – מבחינת הבנקים – שמגלמת את "המאמצים העילאיים" שעושה הבנק בהדפסת מכתב ושליחתו בדואר ללקוח, הייתה נהוגה עד לפני שנים בודדות, והיא נשאה את השם "עמלת הודעות והתראות". מתברר שהעמלה הזו הניבה לבנקים כמעט 150 מיליון שקל בשנה. בשנת 2015 העמלה הזו הוגבלה לחמישה שקלים, לאחר לחץ ציבורי נרחב ולאחר שבפיקוח על הבנקים השכילו להבין שחייבים לשים סוף לגבייה האבסורדית הזו.
במהלך השנים האחרונות נכנסו עוד עמלות לפיקוח, במקביל למהלכים שננקטו להגברת התחרות. ובכל זאת, בתעריפונים הארוכים ומרובי הסעיפים של התאגידים הבנקאיים, עדיין שוכנות להן עמלות מקוממות במחיר שאין לו שום הצדקה.
אם נעשה חישוב קצר ונחלק את הכנסות הבנקים מעמלות במספר משקי הבית, נגלה שההוצאה השנתית של משק בית על עמלות עומדת על כ־1,900 שקל לשנה בממוצע
רק לאחרונה שלח המפקח על הבנקים מכתב למנהלי המוסדות הפיננסיים, בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה, ובו הבהיר שעליהם לבחון את עלויות השירותים הניתנים ללקוחות, כך שמחיר השירות צריך לשקף את העלות התפעולית הנגרמת לבנק בפועל (למשל בגין הפקת מסמכים). "הבנקים נדרשים להתאים מטה את מחיריהם של שירותים בנקאיים רבים, שעלות הפקתם פחתה משמעותית הודות להתפתחות הטכנולוגיה", כתב המפקח.
ואמנם, לפני כשבועיים הודיע הפיקוח כי הוא בוחן את הכנסתה לפיקוח של "עמלת ערבות בנקאית מובטחת בפיקדון". מדובר בעמלה שמשלם הלקוח במקרים שבהם הבנק מעניק לו ערבות, כאשר כנגד הערבות הזו "משעבד" הלקוח לבנק פיקדון. מכיוון שיש לבנק בטוחה בדמות הפיקדון, שממנו הוא יכול להיפרע במידת הצורך – הרי שאין פה סיכון לבנק.
מי משתמש בערבות הזו? בעיקר שוכרי דירות שנדרשים להציג לבעליהן ערבות בנקאית. בהנפקת הערבות מתחייב הבנק כלפי בעל הדירה שאם השוכר לא ישלם את שכר הדירה, ובהתקיים תנאים מסוימים – יוכל המשכיר לקבל את כספי הערבות במקום תשלום שכר הדירה המקורי. סכום הערבות לרוב שווה ערך לשלושה חודשי שכירות. ואולם למרות הבטוחה, אותם שוכרים נדרשים לשלם לבנק כ־2.5% מגובה הערבות או סכום מינימלי של כ־350 שקלים.
בקיצור, הסיכון לבנק אפסי עד לא קיים, העלויות התפעוליות זניחות, ובכל זאת הלקוח נדרש לשלם עמלה בסכום לא מבוטל. אגב, הכנסות הבנקים מהעמלה הזו עומדות על עשרות מיליוני שקלים בשנה.
כבר לפני עשור הצהירו בבנק ישראל כי יטילו פיקוח על העמלה הזו, והיא אמנם הוזלה במידה מסוימת אך בהחלט לא מספקת. ספק גדול אם הפעם הפיקוח יעשה מעשה, כפי שנדרש, או שכוונתו להסתפק ב"איום" בלבד כדי לייצר לחץ על הבנקים לצורך השגת מטרות אחרות לחלוטין. זוהי כאמור רק עמלה אחת, מתוך לא מעטות שדורשות בחינה מחדש.
סך העמלות שגבו הבנקים ממגזר משקי הבית בשנת 2019 הגיע לכחמישה מיליארד שקל. על פי נתוני הלמ"ס, יש בישראל כ־2.6 מיליון משקי בית. אם נעשה חישוב קצר ונחלק את הכנסות הבנקים מעמלות במספר משקי הבית, נגלה שההוצאה השנתית של משק בית על עמלות עומדת על כ־1,900 שקל לשנה בממוצע, שהם כ־158 שקל לחודש. הסכומים הללו אינם כוללים את הריביות על המשכנתא או על סוגי אשראי אחרים (שהם למעשה רוב התשלומים שמשק בית משלם לבנק).
הכנסות הבנקים מעמלות אמנם נשחקו מעט בשנים האחרונות, אך הן עדיין נעות סביב 12 מיליארד שקל בשנה (לא רק ממשקי בית אלא גם מהמגזר העסקי, מניירות ערך ועוד). כפי שכבר הבנתם, לחלק מהן אין באמת הצדקה, בטח לא בתעריפים שנגבים. הפיקוח חייב להשלים את המלאכה.
להראות את הצד הקשוח
משבר הקורונה שינה את עולמנו במובנים רבים מאוד, יש שיאמרו אפילו שינה סדרי בראשית. אחד המקרים שבהם הדבר בא לידי ביטוי, הוא התפקיד ש"לקחה על עצמה" רשות המיסים במשבר. מגוף "מאיים" שאחראי לגבייה ולאכיפה, הפכה הרשות למי שאחראית לחלוקת המענקים.
עם כל התקלות והכשלים שמנעו מחלק מבעלי העסקים והעצמאים לקבל את המענקים, רוב העוסקים שבשנים קודמות דיווחו כנדרש על הכנסותיהם ושילמו מיסים, קיבלו באופן מסודר ולרוב בזמן את מה שמגיע להם. יש גם שקיבלו מעבר למה שמגיע להם, אך במשרד האוצר ורשות המיסים העדיפו ככלל קודם כול לסייע, ובהמשך לעשות חשבון ולדרוש החזרים. אין ספק שיש גם כאלה שתפסו על זה טרמפ.
שינוי גישת הרשות, ברוח התקופה, בא לידי ביטוי גם בפעילות השוטפת שמאפיינת אותה – ביקורת ומלחמה בהעלמות המס. שם העדיפו להוריד פרופיל בגזרה הזו, ולצמצם את פעילותם נגד ההון השחור.
בריאיון שפורסם לפני כמה ימים בעיתון "גלובס", אמר "גורם בכיר ברשות המיסים" כי "הרשות פעלה נגד הכלכלה השחורה גם בשנת המשבר הקשה, אך במגבלות שהתקיימו". כעת, לדברי הגורם, הסתיימה "תקופת החסד", ורשות המיסים חוזרת לאכיפה אינטנסיבית. "לא הפסקנו בשום שלב פעולות אכיפה נגד הכלכלה השחורה, גם בשיאו של המשבר, אבל נאלצנו להתאים את עצמנו לתקופה ועברנו לאכיפה מקוונת ופחות נוכחות פיזית בעסקים. צמצמנו מבצעים גם מתוך רגישות למצב במשק ולמצב העסקים", הסביר הבכיר. "בחודשים האחרונים חזרנו לפעילות אכיפה שגרתית נגד מעלימי מס והפועלים בכלכלה השחורה. חזרנו לגבייה ואכיפה מלאה עם מבצעים בשטח שלא היו קודם, או היו מצומצמים מאוד".
למען האמת, קיים חשש שהאמירה הזו נאמרה בעיקר לצורך יחסי ציבור, וספק אם נראה פעילות אינטנסיבית עם "מבצעים בשטח שלא היו קודם". ובכל זאת, מדובר באמירה חשובה שאולי בהמשך גם תביא תוצאות.
כשברקע מרחפת עננה כבדה של העלאות מיסים כדי להתמודד עם הגירעון העצום שנוצר בעקבות הקורונה והשלכותיה, ומערכות הבחירות שחלבו את הקופה הציבורית – מדינת ישראל חייבת קודם כול לגבות את הכסף מהמעלימים. לפני שדורשים מאזרחים הגונים משלמי מיסים לשלם עוד, צריך למצות את הגבייה עד למקסימום, בעיקר בקרב אלו שניצלו את המשבר להתעשרות תוך העלמת הכנסותיהם, וכאלה היו בשנה האחרונה לא מעט. זה באמת הזמן למבצע גדול שלא ראינו בעבר.
