המופע הביזארי שהתרחש השבוע בממשלה סביב מינוי שר המשפטים היה עוד הוכחה, למי שצריך כזו, מדוע בנימין נתניהו, עם כל כישוריו והישגיו, לא רק שאינו ראוי עוד לכהן כראש ממשלה; בהדרגה אך במהירות הוא הופך את עצם האפשרות שימשיך לכהן בתפקיד לאפשרות לא לגיטימית מבחינה ציבורית, גם אם כשרה מבחינה משפטית.
אחרי ארבע מערכות בחירות בשנתיים, שכולן נסבו על שאלת הלגיטימיות שלו כראש ממשלה; אחרי שלא העביר תקציב במשך שנתיים כדי לאפשר לעצמו יציאה לבחירות במועד שנוח לו; אחרי שהפר בבוטות את ההסכם עם בני גנץ, שסיכן את שמו הטוב ואת מעמדו הפוליטי כדי להיענות לקריאה לממשלת אחדות בעידן הקורונה; אחרי כל אלה – נתניהו יזם השבוע הפרה בוטה של החוק שנתפר מלכתחילה לשם אותה ממשלת אחדות שהוא ביקש רק לפני שנה.
גם קריאותיו הנואשות של היועץ המשפטי מנדלבליט, שביקש להזכיר שההצבעה על שר משפטים שלא הוסכם עם גנץ אינה חוקית, שלא לדבר על עצם הפרת הדרישה שהנאשם נתניהו לא יעסוק כלל בענייני משרד המשפטים, לא הועילו. ביבי דהר קדימה, למנות לעצמו את השר שייטיב עם משפטו. כל אלה הן התפתחויות ששום ראש ממשלה במדינה דמוקרטית לא היה מעז לעשות. רק בישראל, ארץ האפשרויות הפוליטיות הבלתי מוגבלות, זה עובר בשלום.
טוב, לא לגמרי. הכרטיס הצהוב שהוציאו שופטי בג"ץ לנתניהו הספיק כדי להוריד אותו מן העץ. מיטב הפרשנים התחבטו השבוע בשאלה מה גרם לנתניהו לרדת מן העץ יום אחד בלבד אחרי שטיפס על הענפים הגבוהים ביותר. הסיבה כנראה פשוטה: נתניהו לא באמת רוצה להוסיף לעצמו עוד עימות מסוכן עם הרשות השופטת. כמו רוב הישראלים, הוא פשוט נוקט את "שיטת מצליח": אם היוזמות המופקרות שלו יצליחו מה טוב, ואם לא, תמיד אפשר לסגת ברגע האחרון.
עכשיו צריך לקוות שהביזיון האחרון ישמש גם כלקח למנהיגי "גוש השינוי": לא רק להזדרז בהקמת ממשלתם, פן יחמיצו את המועד, אלא גם לעשות זאת באופן חמוץ וחשדני פחות מכפי שהם משדרים כעת בנוגע לשיתוף הפעולה ביניהם. בעידן נתניהו למדנו שיש דברים גרועים יותר ממחלוקות רעיוניות גדולות. הדבר הגרוע ביותר הוא הנהגה שתאוות השלטון גורמת לה לא להיות מחויבת בכלל לסוגיות רעיוניות; לשחרר מאות מחבלים אחרי שהיית המטיף הגדול ביותר נגד כניעה לטרור, או לומר באותו שבוע דבר והיפוכו, כמו בעניין ההישענות על מפלגות אנטי־ציוניות, לפי השתנות האינטרס האישי.
הוויכוח הרעיוני, כבד וקשה ככל שיהיה, לפחות מתנהל בין צדדים שונים שכל אחד מהם מאמין שדרכו היא טובתה של המדינה, בעוד נתניהו משדר כל הזמן שאמנם הוא בהחלט מעוניין בטובת המדינה, אבל רק כל עוד היא אינה סותרת את טובתו האישית. ממילא, הצדדים בוויכוח הרעיוני יכולים להסכים ביניהם שינסו לגבש מדיניות שתיקח את המיטב בכל אחד מהרעיונות ותשאף לאזן ביניהם.
זה יהיה רע מאוד, ולמעשה ימשיך את דרכו האנוכית של נתניהו, אם בגלל החשש מעתידו הפוליטי של כל אחד מהם במחנהו הם יחמיצו את ההזדמנות להעלות את המדינה על דרך אחרת, שבה טובת המדינה קודמת לטומפלגותיה ומנהיגיה. כמו שנאמר בתהילים: עת לעשות לה' הפרו תורתך; כשיש סכנה של אובדן ליבה של הזהות היהודית, ראוי לוותר על הדקדקנות בפרטי ההלכה. ובתרגום ל־2021: כאשר יש סכנה לעצם קיומן של נורמות ממלכתיות ודמוקרטיות, לא נכון לדקדק על שמירת פרטי המצע של כל מפלגה ומחנה.
יתר על כן: מותר לקוות שמתוך שלא לשמה גם יגיעו לשמה. רוצה לומר: שמתוך מצב של שיתוף פעולה שנכפה עליהם בגלל החשש מראש ממשלה שאין לו עכבות, אולי יגלו שלשיתוף הפעולה הזה יש ערך כשלעצמו. כי אם המשותף לכל הצדדים בוויכוחים הרעיוניים שלנו הוא הרצון בטובת המדינה והחברה, הרי שגם בעתיד, כשיחזרו לעמוד משני צידי המתרס, הם יבינו שאפשר ואף ראוי לקיים ויכוח נוקב בלי להפוך את היריב לפשיסט או בוגד. אולי, בבחינת מעז יצא מתוק, זו יכולה להיות גם תרומתו של העידן הכאוטי של נתניהו לשיח הציבורי בישראל.
