משנה לשנה הציבור היהודי בישראל מתוודע יותר לחודש הרמדאן. לפי המקור המוסלמי הוא נועד לסמל קדושה, אחווה ושמחה. מטבע הדברים הוא מתאפיין בעלייה בצריכה הפרטית ובצריכת תוכני בידור, שנועדו להקל על הצמים. אך למרבה הצער גם השנה הבידור הזה עצוב, מכעיס וכואב.
לפני למעלה מעשור התוודענו לסדרת הטלוויזיה הירדנית האנטישמית "אלשתאת" (ובעברית "הפזורה"), והשנה במצרים עלתה הסדרה "הסוף" המנבאת את חורבן ארה"ב. בערוץ "אל מיאדין" של חיזבאללה הקרינו את "שומר ירושלים". לכולן מכנה משותף אחד: הטפה להשמדת ישראל או אנטישמיות גרידא.
השנה נוסף חידוש בימי הרמדאן: הטפה לאלימות גזענית ברשת החברתית טיקטוק. צעירים ערבים שהשתוקקו לשלושים שניות של תהילה, החלו לתור אחר קורבנות יהודים המהווים טרף קל. החרדים, שלבושם מסגיר את יהדותם, הם טרף קל כזה. הם גם מזוהים כחלשים פיזית, כי לא שירתו בצבא.
דרושים המון רוע וערלות לב כדי ללכת ברחוב ולשפוך כוס קפה רותח על עובר אורח ההולך לתומו רק משום שהוא יהודי; בוודאי כדי לרוץ ולפרסם זאת ברשת, ולזכות בחיזוק חברתי ובמחיאות כפיים וירטואליות על רקע שירי הלל ל"גיבור". כמה רוע נדרש מצעיר ערבי כדי להפתיע זוג תלמידי ישיבה חרדים ולסטור על פניהם, רק משום שהם יהודים.
יש שמחברים את התופעה לתסכול חברתי הנובע מעוני ומהמשך "הכיבוש הציוני", אך אסור לקבל את החיבור הזה. הערבים אינם המיעוט הלאומי היחיד בעולם המצוי בסכסוך. במדינת ישראל מותר למחות, אפשר להפגין, אבל אלימות גזענית אסורה. אין לנהוג בה סלחנות, והיא לא ראויה להסברים ונימוקים.
ובימים האחרונים שמענו שפע הסברים. הם היו מהירים ומרשימים באופן הראוי להילמד בכל בית ספר לתועמלנות. נאמר למשל שהאשם העיקרי הוא מפכ"ל המשטרה, שהחלטתו לסגור את רחבת שער שכם בפני הצעירים הערבים הובילה לפרץ זעם ולתסכול. כאילו אין דרך אחרת לנהל שיח בין המנהיגות למפקדי המשטרה, אלא אלימות גזענית נגד יהודי באשר הוא יהודי.
בחדשות 12 שודרה כתבה מקפת של אוהד בן־חמו, שבה העידו המתפרעים הפלסטינים שלא ינוחו עד שהיהודים יגורשו מכאן, לאמריקה או למרוקו. חלקם שאגו את הסיסמה על שבט חייב'ר היהודי, שנשחט בידי ראשוני המוסלמים. למרות האמירות הצלולות הללו, המפכ"ל והיהודים יצאו אשמים.
החלק המקומם ביותר בטיפול התקשורתי והפוליטי היה כשהוסבר לנו שיש סימטריה בין ההתנהגות של המפגינים הערבים ובין הגזענות היהודית. למען הסר ספק, יש לסלוד מכל גזענות באשר היא ולהוקיעה. מי שרוצה לפגוע בערבי משום שהוא ערבי חוטא גם כלפי היהדות. אבל האם יש סימטריה בין האלימות והגזענות בשני הצדדים? מי שבכל זאת חושד בקיומה של סימטריה כזאת מוזמן לביקור קצר באנדרטה לחללי הטרור בהר הרצל. אמנם היו ערבים שנפגעו בידי יהודים רק כי הם ערבים, וזהו חטא בל יכופר, אבל הם מעטים מאוד.
מעבר לכך, האם בתוכניות הטלוויזיה בישראל מקרינים סרטי שטנה והסתה נגד ערבים? האם מערכת החינוך הישראלית מתאפיינת בחרחור מדנים שיטתי כלפי הערבים באשר הם? ודאי שלא. מנגד, האלימות הערבית שאנחנו חווים החודש בירושלים וביפו נערכת על רקע לאומני וגזעני מובהק.
מדינת ישראל מבקשה מיומה הראשון להיות מגדלור מוסרי. אמנם גם בחברה היהודית יש גזענים, אבל היא מוקיעה אותם ועושה ככל יכולתה כדי שלא יצליחו לבצע את זממם. הלוואי שיכולתי לומר זאת גם על התנהלות החברה המסולמית בחודש הרמדאן.
צביקה פייראייזן היה קצין החינוך הראשי
