ליבי ליבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם. לאחר האסון, יש לפעול בזריזות על מנת להביא למצב בו הנפגעים, משפחות החללים, הנפגעים ונפגעי הטראומה יוכלו לקבל פיצויים, ולנסות ולשקם את הריסות המשפחות והקהילה החרדית.
יש צורך בהפקת לקחים מאסון ורסאי: שם נספו 23 אנשים, ונפגעו מאות. ההליך הנזיקי ארך עשרות שנים, ולגבי חלק מהניזוקים טרם הסתיים. התנהלות כזו מונעת אפשרות שיקום: אולי יתקבלו סכומי כסף, אך הם לא יאפשרו את השיקום.
לאחר אסון ורסאי, נחקק חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, התשס"ב 2002. החוק נחקק מתוך הבנה של חברי כנסת, ובראשם, יו"ר הוועדה, ח"כ משה גפני, כי לא ייתכן להותיר קהילה פצועה (ואין זה משנה מאיזה מגזר) ללא פתרון, ולו פתרון זמני. עם זאת, חוק זה נכשל: הוקמה במסגרתו ועדה ציבורית, והמדינה "השכילה" להעמיד לרשותה סכומים נמוכים ביותר. יוזמי החוק לא צפו את התארכות ההליכים הנזיקיים, והפתרון, בבחינת פלסטר זמני, לא סייע לתקופה ממושכת.
בשעתו, הצעתי בכנסת לנציגי משרד המשפטים, שיאמצו את המודל של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. חוק זה קובע פיצוי מוגבל, אך ללא אשם, ואימוצו היה מאפשר לפזר את התיקים בין כלל בתי המשפט ולהעניק פיצוי מהיר יחסית. מעבר לכך, המדינה הייתה "מרוויחה" מכך שהפיצוי לנפגעי תאונות דרכים בגין כאב וסבל, מוגבל ביותר. מתן פיצוי מהיר, גם אם מוגבל, היה מאפשר את שיקום ההריסות.
נעניתי כי לא מוכנים "ליצור תקדים" (למרות שבאותו זמן הגיעו להסדרים מהירים יחסית עם נפגעי המטוס הסיבירי ונפגעי גשר המכביה). ובכן, באירועים דוגמת אסון ורסאי או אסון מירון, מן הראוי לקבוע "תקדימים", ולנסות להקל על הפצע בקהילה החרדית, ובמדינת ישראל כולה.
הפתרון הנזכר אף ימנע את הצורך ששופט אחד ידון בתיק והיווצרותו של "מגה תיק". באסון ורסאי, זה מה שקרה, ונוצר תיק בו מונו מעל 1,000 מומחים לבדוק את הניזוקים. אין פלא שהתיק התעכב ונגרם עינוי דין קשה ביותר לניזוקים. במבט לאחור ייתכן בהחלט שהמדינה שילמה סכומים גבוהים יותר.
אם ייטען על ידי משרד האוצר כי יש בכך כדי להטיל עומס תקציבי על המדינה, אזי התשובה היא קלה: דיני הנזיקין הישראליים קובעים עיקרון של "ביחד ולחוד". כאשר כמה מזיקים גורמים נזק, הניזוק יכול לפנות לכל אחד מהם ולדרוש את מלוא הנזק, ואז המזיק ששילם צריך לפנות ולתבוע את המזיקים האחרים.
כבר מתחילת הדרך באסון ורסאי, טענתי שאין סיכוי שהמדינה לא תחויב ולו באחוז אחד. בפועל, אכן המדינה – לאחר יותר מ־15 שנים – הבינה זאת ושילמה את הנזק, והתחשבנה עם אחרים. דומני שגם באסון מירון, אין סיכוי אמיתי שהמדינה (על כלל שלוחותיה) לא תחויב ולו באחוז אחד, ויפה התשלום שעה אחת קודם.
חשוב להדגיש: יש לנו רק מדינה אחת. יש להניח שבשעה זו, גורמי השלטון השונים מצטיידים ביחצ"נים ובעורכי דין, כדי לזרוק רפש זה על זה, ולהקטין את חלקם. לניזוקים זה לא משנה: בין אם משטרת ישראל, משרד הפנים, המשרד לענייני דתות או כל משרד אחר יימצא אחראי, התוצאה הנזיקית היא אחת: המדינה תשלם. יש להוציא את הניזוקים מפיזור ההאשמות.
בקרובי אקדש. עכשיו יש לדאוג לעתידם של החיים, אלמנות ויתומים ותינוקות בית רבן. ויבלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.
ד"ר אסף פוזנר, עו"ד, מומחה בדיני נזיקין, ייצג את מרבית הניזוקים באסון ורסאי. יחד עם עו"ד גלעד קורינאלדי – מומחה בתחום המקומות הקדושים – הקימו צוות משותף לטיפול בנפגעי אסון מירון תשפ"א
