צופי ישראל זכו אתמול למופע מביש במיוחד בתאגיד השידור הציבורי. בעקבות פוסט נאצה שכתב ירון לונדון על האסון במירון, דב גלהר הזמין אותו לשיחה כדי לנסות להבין האם תתכן אטימות בסדר גודל שהפגין איש התקשורת הוותיק.
במספר משפטים חשף לונדון את עמדתו. בלי להתבלבל הוא הציג את העליונות והסמכות של החילוני-האשכנזי-המשכיל-הנאור אל מול החרדים-הבורים-חסרי האישיות-החשוכים. לדידו, החרדים הם "זאטוט טיפש שמרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי לדאוג לו… הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו". אני מקווה שירון התייחס בכבוד רב יותר לילדים ולתינוקות שהיו תחת אחריותו.
ממגדל השן היהיר שלו, הסביר לונדון שהוא לא מסוגל לחוש צער וסולידריות עם קורבנות האסון ועם הציבור החרדי. כנראה שמרב רצון להתרחק מזהותו היהודית הוא שכח את הכלל הגדול בתורה שניסח רבו של רשב"י, "ואהבת לרעך כמוך".
ההתנשאות האכזרית שלו כלפי אנשים רק כי אמונתם שונה משלו ולבושם אחר מבגדיו מסמלת אובדן דרך ערכי חמור. שוב ושוב חזר לונדון על המשפט "אתה רוצה לייסר אותי על רגשותיי?!". התשובה הנכונה היא כן, רגשותיך מעידים על סולם ערכי מעוות שבחברה מתוקנת אין לו מקום. ביהדות לעומת זאת, דווקא יש מקום להצטער גם על רגשות לא נכונים, "לא תשנא את אחיך בלבבך". עם כל הנאורות של לונדון והזלזול בחכמה עתיקת יומין אותה נושאים החרדים, אין בסל הערכים שלו מיל אחד של מוסר ממה שיש בעולם התורה. הוא רצה להיות אפיקורס, לשכוח את התורה אבל בלי לשים לב הוא גם שכח מה זה להיות בן אדם.
הוא טרח להסביר מדוע אינו חש בכאב דמי אחיו הזועקים מהאדמה, "הם לא בני עמי או שאני לא בן עמם". ממרומי רמתו המוסרית של לונדון אין הזדהות עם כאב של חברה אחרת. אני בטוחה שירון לונדון הגיב כך גם אחרי הפיצוץ בבירות לדוגמה, בקיץ האחרון, אני מניחה שגם אז הוא ראה בלבנונים זאטוטים אידיוטים או עדר תאואים טיפשים הנטרפים על ידי תנינים, עוד דימוי נהדר מפיו של לונדון. קראתם נכון, מבחינתו החרדים ועדר חיות בספארי הם ממש אותו הדבר, אגב את שניהם הוא לא מתעב באותה המידה.
לטובת הסדר הטוב נזכיר שמדובר באותו ירון לונדון בדיוק שקרא בעבר לישראלים לפתח הזדהות עם "אסון הנכבה" של המיעוט שחי לצדנו. איכשהו מול הכאב של האויב הפלסטיני הוא הצליח לחוש עוד כמה דברים חוץ מבוז, עליונות וסלידה עמוקה.
בראיון המדהים באטימותו הוא גם טען שדעתו משקפת את דעתם של רבים. זה לשון הרע על עם ישראל שאין שום סיבה לקבל. אחרי האסון, מועדונים סגרו את שעריהם כאות הזדהות, אזרחים עמדו בטורים ארוכים לתרום דם ואלפים תרמו כסף לטובת משפחות ההרוגים. במדינת ישראל מפעם הלב היהודי שכנראה נדם בקרבו של לונדון.
"אני לוקח סיכון מסוים כשאני כותב את הדברים", הוא התהדר לקראת סיום, אולי גם היה מבקש לקבל על הפוסט הבזוי הזה את עיטור העוז. "אני יודע שיש אנשים שלא יאהבו אותי בגלל דברי", כדאי להבהיר, אנשים לא יאהבו אותך כי אתה לא אוהב אנשים, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כשמר לונדון בחר לבגוד באחווה הבסיסית ביותר בין בני אדם, בין בני העם והלאום שלו – אותו העם יקיא אותך מתוכו.
ראוי רבי שמעון המאיר את עיניהם של ישראל לכבוד הנרחש לו, ראויים הם ההרוגים התמימים לאבל הלאומי. אבל אתה ירון, אתה לא ראוי אפילו למילים הנכתבות כאן, מצד האמת, אפילו לתגובה אינך ראוי.
