קשה לפספס את התלהבות העזה שאוחזת בשמאל האמריקני ובמקבילו הישראלי מן הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן. בין אם מדובר בפוליטיקאים בדימוס כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, או בחברי כנסת מכהנים דוגמת ניצן הורוביץ; בין אם בפעילים חברתיים או בכתבי חוץ – כולם כאחד מריעים לביידן על מהלכיו האחרונים ורואים בו הן כ"מתקן הגדול" של מוסד הנשיאות ואף כ"תקווה החדשה" של האומה. למרות שעברו מאה ימים בסך הכול ממועד כניסתו לבית הלבן, שמו כבר מוזכר ביחד עם נשיאים דמוקרטים בעלי שיעור קומה היסטורי, ביניהם פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון.
למרות שהנמרצות הפוליטית של ביידן עומדת בסתירה מסוימת להתנהלותו האיטית ולחזותו המבוגרת, בכל זאת אין היא צריכה להפתיע אותנו יותר מידי. שכן ביידן עושה את מה שביידן הבטיח שיעשה, והצעות המדיניות שלו אינן שונות באופיין מאלו של נשיאים דמוקרטים קודמים. נאמן למסורת הפרוגרסיבית שהחלה בסוף המאה ה-19, ביידן מאמין בממשל פדרלי חזק, מתערב ומסדיר, כמו גם בהשקעות תקציביות גדולות. וושינגטון, על פקידיה הנבונים והנאורים, כך מאמין הנשיא וסביבתו, צריכה ויכולה לפתור את הבעיות של אמריקה, החל מאי-השוויון בהכנסות, דרך המתיחות הגזעית הגואה וכלה במשבר האקלים.
אין שום דבר חריג אפוא בנשיא דמוקרטי ופרוגרסיבי נמרץ. נמרצות ואף נמהרות אפיינה לא מעט נשיאים דמוקרטים בעבר. הדבר המוזר הוא דווקא קריסתה של הביקורת השמרנית על המהלכים שמוביל הממשל הזה. התנועה השמרנית הגיחה לעולם במאה העשרים במטרה לבלום את השינוי הפרוגרסיבי שהחל לאחוז באמריקה במפנה המאות. בעוד שהתנועה הפרוגרסיבית ביקשה לחזק את הממשל הפדרלי, להגדיל את מעורבות המדינה במשק ולחולל רפורמות חברתיות מרחיקות לכת, התנועה השמרנית ביקשה להחיות מחדש את האידיאל המדיני והכלכלי של האבות המייסדים של האומה שעיקרו: חירות הפרט, שווקים חופשיים וקהילות עצמיות, ממשל מוגבל ומרדף אישי אחר האושר.
את האתוס של התנועה השמרנית ביטאו בצורה נהדרת הנשיאים הרפובליקנים קלוויון קולידג' (1924־1929) ורונלד רייגן (1981־1989). "אני רוצה שהעם האמריקני יעבוד פחות עבור הממשל ויותר עבור עצמו", אמר קולידג' שקיצץ בצורה חדה בהוצאות הממשל. "אני רוצה שהם יוכלו לשמור לעצמם את פרי עמלם. זו המשמעות העיקרית של חירות". ברוח דומה לזו של קולידג', רייגן לא היסס לקבוע בנחרצות בנאום ההשבעה שלו כי "הממשלה היא לא הפתרון לבעיות שלנו, הממשלה היא הבעיה שלנו".
כשהייתה בשיא כוחה, השפעתה של התנועה השמרנית ושל הרעיונות השמרניים הייתה כה גדולה שהיא ניכרה גם במחנה הדמוקרטי. כך למשל, בגלל עוצמתם של הרעיונות השמרנים, הנשיא דמוקרטי ביל קלינטון לא רק הכריז כי "עידן הממשלה הגדולה חלף מן העולם", אלא הוליך בנוסף לרפורמות רווחה גדולות ואף קידם במרץ דה-רגולציה, למשל בענף התקשורת. תרחיש שכזה נראה לנו היום דמיוני, בין השאר משום שרפובליקנים רבים אינם מאמינים עוד במשנה השמרנית.
עלייתו של הפופוליזם טרפה למעשה את הקלפים. נכון, המפלגה הרפובליקנית לא תמיד ביטאה אג'נדה שמרנית. הנשיא אייזנהאואר (1953־1961) המשיך את מדיניות הפנים של הניו- והפייר-דיל של קודמיו הדמוקרטיים הארי טרומן ופרנקלין רוזוולט, וריצ'ארד ניקסון (1969־1974) אף הרחיק לכת כשהכריז ש"כולנו קיינסיאנים עתה". אך בזמנים ההם התנועה השמרנית עמדה על רגליה האחוריות ולא היססה למתוח ביקורת חריפה על הממסד הפוליטי על כך שזנח למעשה את המשנה הרעיונית השמרנית.
אם בעבר פוליטיקאים רפובליקנים בוקרו על כך שלא היו שמרנים מספיק; על כך שלא הדפו לאחור את מדינת הרווחה; על כך שלא הגדילו את החירויות הכלכליות של הציבור או על כך שלא גילו נחישות מספקת בזירה הבינלאומית מול הקומוניסטים, הרי שהפופוליזם בן-ימינו מתנער לא רק מפוליטיקאים לא אפקטיביים שאכן ראויים לביקורת, אלא אף מהיבטים מרכזיים במשנה השמרנית עצמה. יותר ויותר אנשים מזהים עתה את המפלגה הרפובליקנית כמפלגתם של הפועלים. חובות לאומיים גדולים או מכסי מגן אינם נתפסים עוד כבעיה וחוקים להגבלים עסקיים (יצירה פרוגרסיבית) נחשבים עתה לכלי לגיטימי במאבק בהשפעתם של עסקים גדולים ובראשם תאגידי תקשורת כגון טוויטר ופייסבוק.
אין לדעת האם התנועה הרפובליקנית שינתה לעד את אופייה והפכה למעשה למפלגתם של לאומנים פופוליסטיים. אך אם אכן זהו המצב גם בעידן שלאחר טראמפ, הרי שעידן המדינה הגדולה והמתערבת, מדינת הרווחה הפולשנית וחובות לאומיים גרנדיוזיים יהיה מנת חלקנו למשך זמן רב. זוהי בשורה רעה לאמריקנים עצמם, אך בשורה רעה גם לישראל הנוטה לאמץ – גם אם באיחור מסוים – את המהלכים האמריקניים.
