1 על תליינים וגרדומים. ביום שאחרי האסון, עיקר האנרגיה מתמצה בציד האשמים ובהקמת הגרדום עליו ייתלו בבוא היום האחראים לאסון. התקשורת כבר הקימה בית דין שדה ומנהלת חקירה משל עצמה ואפשר להבין מדוע. פוליטיקה מעורבבת כאן עם רייטינג ואשמים, אשמה, אישומים, הדחות, פיטורים מזינים את שניהם היטב. זה דרמטי ומצטלם יפה ואפשר להגג על כך במשך ימים עד לתחושה נהדרת של קטרזיס המהולה בצדק אולטימטיבי. מידת הלהיטות של התקשורת ושל החוגים הפוליטיים לסמן אשמים מחוללת כמובן את הדיון בשאלת החקירה וסוג הוועדה שצריכה לקום.
2 הסרת קסם ועדות החקירה. ועדות חקירה לא מיועדות לתלות אנשים, זה אולי אפקט צד שלהן אך לא תכלית ראשית. תליית אשמים אינה כרוכה בהליך של תיקון. ועדות חקירה במהותן ארוגות מהבנת תהליכים כללים מצד אחד ופרטים מצד שני. הן אמורות לחשוף תהליכי קבלת החלטות, מאפייני עבודה של ארגונים ומנהלים, דרכי ביצוע, נוהלי אישורים, התמודדות עם צווארי בקבוק, הנחות עבודה של דרגים מקצועיים וכיוצא בזה. מנקודת מבט זו, הן מיועדות להבין דרך תהליך פירוק שיטתי את הסיטואציה הכוללת ואת תוצאת האירוע. ודאי שבכל אלה עומדים ונמצאים אנשים, אבל התכלית בסופו של דבר אינה לייצר אנשים חדשים, אלא תהליכי עבודה חדשים, כדי לצמצם את הסבירות לכשלים דומים. בתהליך הבירור הזה אין שום יופי, זוהר או הילה וזו הסיבה שאנחנו כל כך זקוקים לאשמים ולתלויים על המסך. כי אין קסםויצר נקם בסיזיפיות, בנהלים, בקבלת החלטות או בהמלצות שמרבית הציבור לא ממש יכול וצריך לרדת לשורשם.
3 משמעות הידע הלא פורמאלי. הביטוי "הכתובת הייתה על הקיר" הוא מוטיב חוזר בפרשנויות ובדיווחים התקשורתיים. יש איזו הבנה שאירוע ההילולה נתפס כאתגר משמעותי עבור המשטרה ולא מעט אנשי פיקוד נשמו לרווחה כאשר הסתיימו הילולות העבר ללא נפגעים בנפש. משהו בחיבור שבין ההמונים, הסידורים והתשתיות שידר סוג של פוטנציאל לכשל ובכל זאת כמו שנאמר: "אף על פי כן – נוע תנוע". זה אומר משהו לגבי הקושי לשנות הרגלים קודמים, אך בעיקר זה אומר דבר מה לגבי הקושי לתרגם ידע לא פורמאלי שנוצר בארגונים כחלק מתהליך למידה מצטבר והפקה ברורה של לקחים לשינוי בפרופיל הפעילות. זה גם אומר משהו על הפער המתקיים בין הבנות שנוצרות אצלנו לבין הקושי ללכת איתן עד הסוף ולהפנים את משמעותן.
4 המדינה – אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. משבר הקורונה הוכיח שלמרות הנטייה המבוזרת בין הערכים במדינת ישראל עדיין אופייה של המדינה כמייצגת מבני כוח אנכיים הוא קריטי, בייחוד במצבי משבר, אבל לא רק. גם באסון מירון התברר שהמדינה היא גורם מפתח לטוב ולרע. נוכחותה בדמות יחידות ההצלה והשיטור היו קריטיים בצמצום ממדי האסון והפינוי. כמוכן, היעדרם או נוכחותם החלקית של אותם הגורמים טרום האירוע, היא זו שכנראה אפשרה את זרעי האסון. המדינה נכחה באירוע, אבל כנראה לא במלוא עוצמתה. הנוכחות החלקית שלה הייתה בעוכרי הנפגעים. זה לקח שצריך להילמד בהקשר של היחס בין החופש, החירות, הבידור והקהילתיות לבין העוצמה, הכוח, מרכוז הכוח, הנהלים והסדר.
5 בין טקטי ובין מערכתי. ישראל ומערכותיה המדינתיות מצטיינת בעיקר ביכולת לסגור מעגלים קצרים. במילים אחרות היא מצטיינת ביכולות טקטיות ואופרטיביות, ופחות בהסתכלות מערכתית – אסטרטגית. מדובר בצורת התבוננות הממוקדת בעצים ופחות ביער כולו. באסון מירון התברר עד כמה ההסתכלות על התמונה המלאה הייתה חסרה. ראשית, במובן של הנכונות לייצר שינוי כולל באופי האירוע כפי שאולי התבקש לנוכח תהליכי הלמידה ארוכי השנים לגבי אופי האירוע והפוטנציאל המשברי שלו. שנית, כנראה גם בניהול הקונקרטי של האירוע שם התגלעו צווארי בקבוק הנוגעים לענייני תחבורה, שינוע צוותים, איתור מפגעים בטיחותיים אשר המחישו עד כמה הטקטיקה המוכרת הכתיבה את הסיטואציה הכוללת. ניכר חסרונם של גורמים מתכללים שיכלו להתבונן גם על הסיטואציה הטקטית מנקודת מבט של מעוף הציפור.
6 השבט אומר את דברו. המצעד של שוטרים בכירים בדימוס שמתייצבים באולפנים כדי לפרש את האירוע הוא בבחינת תופעה. מדובר באחוות השבט, ובשבט יוצאים להגנת אנשי המערכת. שוטרים מגנים על שוטרים כשם שאנשי צבא מגנים על אנשי צבא. זה מובן, נוגע ללב אבל גם קצת פתטי. לא רק משום שאולי חלק מאלה שיושבים היום באולפנים היו מעורבים בתהליכים שהכשירו לאורך השנים את המציאות החצי כאוטית בהר מירון, אלא גם משום שקשה להתעלם ממה שמאד ברור לגבי אחריותה הכוללת של המשטרה לסיטואציה. נכון, הפוליטיקה לחצה, בג"ץ אמר את דברו באופן מגומגם ויחסי, השרים אישרו והמדינה נמנמה במשך שנים, אבל היה גם היה בעל בית לאירוע ואף ניצב בדימוס לא יוכל להכחיש את העניין ולהפוך את השחור ללבן.
7 משמעות לאחריות. שמעון לביא, מפקד מחוז צפון במשטרה מיהר באצילות נפש לקחת אחריות לאירוע. ברשתות החברתיות התפעמו ועל פרופילים אישיים של משתמשי הרשתות הוצמד לוגו תחת הכיתוב "כולנו שמעון". אגב, מהלך דומה נקט גם מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל, בהופעה בערוץ 13, בעקבות פרשת סעידיאן שהצית את עצמו במחאה על יחס אגף השיקום. גורלם המקצועי של אשל ושל לביא יהיה כמובן שונה, אבל קו אחד מחבר בין תפיסת הפעולה שלהם הנוגע ללקיחת אחריות אישית ופומבית, ובכל זאת לא ניתן שלא להרהר בשאלה החשובה והמתבקשת: מהי המהות העומדת מאחורי המהלך של לקיחת האחריות האישית, אם בכלל קיימת כזו, זולת האמירה על חשיבותה.
8 קצוות ללא אמצע. התגובות במגזר החרדי והחילוני לאסון מירון משקפות קצוות מנוגדים. מצד אחד, ניצב לו האיפוק החרדי המייצג השקפת עולם הדוחה את האפשרות לתהות בעניין שיקוליו של בורא עולם שהובילו לאירועים הקשים; ומצד שני ניצבת לה הדינמיות החילונית המבקשת לחקור, להבין, להאשים ובעיקר לעשות כדי להתמודד עם האירוע ולמנוע את הישנותו. שתי גישות. שתי פילוסופיות המובילות לשתי התנהגויות בינאריות הדומות זו לזו לא במסקנות אבל במוחלטות הקיימת אצל שתיהן. מצד אחד, איפוק וזהירות נוכח הגורל המכתיב התמודדות אמונית בעיקרה, ומצד שני תנועה ופעלתנות היוצרות עניין בשינוי המציאות מן היסוד. זה ברוח וזה בחומר. ומה שדרוש כנראה הוא גם מזה וגם מזה.
9 יש עניינים שאינם משתנים. על אף הרצון הטוב נראה שהאירוע לא יוצר נקודת מפגש ישראלית, אולי ההיפך הוא הנכון – הוא מהווה בסיס להמשך ההתכתשות הפנימית שבמהותה היא פוליטית. הבעיה היא שהתיקון, ולא רק במובן המופשט אלא בראש ובראשונה במובן הארצי שאמור למנוע את הישנות האירוע בחגיגות השנה הבאה, הולך ומאבד את משמעותו לטובת משחקי כוח בנאליים חסרי תוחלת. שוב, חוזר הניגון הפוליטי. שוב נתניהו ומתנגדיו. שוב האירוע הוא פלטפורמה למשחקי כוח.
10 האור שבקצה המנהרה. משהו בכל זאת מתרחש בחברה הישראלית. ההכרזה על יום אבל לאומי היא ביטוי לתהליך "הישראליזציה" של העולם החרדי בתוך החברה הישראלית. "ישראליזציה" לא רק במובן של השתלבות החרדים, אלא במשמעות המהופכת של נכונות החברה הישראלית להכיל את המגזר החרדי לתוכו. זהו תהליך שמתחולל לא רק ביחס למגזר החרדי אלא גם ביחס לזה הערבי. מבחינה זו, גם אם האוטונומיה של שתי הקהילות אינה עומדת להתפורר לחלוטין, משום שזו תבנית היסוד של החברה הישראלית, אולי הולכת ונוצרת תשתית למודל מורכב יותר של יחסים בין האוטונומיות השבטיות בישראל ובין המדינה והחברה בכללותה.
