תופעת עבאס: הצלחה אדירה של שלטון הימין

תופעת מנסור עבאס מעוררת שיח ציבורי ופוליטי, בעיקר בשל השלכותיה האפשרויות על המערכת הפוליטית ושאלת הרכבת הממשלה הבאה. דיון נוקב מתנהל בהקשר הזה בעיקר בחוגי הציונות הדתית, שמגלה עמדה מסויגת ביחס לאפשרות להישען על הרשימה של עבאס לצורך הרכבת ממשלה. ההסתייגות מבוססת על עמדה הרואה ברע"מ כייצוג של תנועת האחים המוסלמית ומהלך של שותפות פוליטית איתה מצטייר כמעשה של הכנסת סוס טרויאני לתוך הפוליטיקה היהודית–ציונית שעלול להיות לו השלכות קשות לטווח הזמן הרחוק.

אולם, עמדות אלה המבוססות על אקסיומות רעיוניות, מחמיצות את המשמעות ההיסטורית העומדת מאחורי תופעת עבאס שבאופן מפתיע לא רק מהווה סוג של הישג חסר תקדים לפוליטיקה של הימין הישראלי בסוגיית ערביי ישראל, אלא גם עולה בקנה אחד עם יסודות המדיניות הציונית כלפי המיעוט הערבי. יסודות אלה לא השתנו במאום מאז שנת 1948 אז, בעקבות המלחמה, "נולדה" למעשה "בעיית ערביי ישראל" מעצם נוכחותו של מיעוט ערבי-פלסטיני לא מבוטל במדינה היהודית שקמה בעקבות המלחמה.

הגישה הישראלית, שבה אחזו כל ממשלות ישראל ללא קשר לזהותן הפוליטית, נשענה על מאמץ לכונן את הישות הערבית ישראלית כמובלעת. סוג של ישות שמצד אחד יש לה נוכחות ואחיזה בתוך המרחב הישראלי-יהודי אבל מצד שני יש לה גם נקודת אחיזה מחוצה לו, מעצם זיקתו האתנית והתרבותית למרחב הערבי-פלסטיני. החלופות האסטרטגיות היו בבחינת הבלתי אפשרי מאחר שהיה גלום בהן אתגר לעצם הרעיון הציוני של לאומיות יהודית.

לכן, החלופה היחידה להתמודד עם המציאות של המיעוט הערבי הייתה למקם אותו במרחב הביניים שבין הציוני-יהודי לערבי-פלסטיני. האתגר הגדול של מדינת ישראל מאז הקמתה, וביתר שאת מאז שלהי 1966 – אז הוסר הממשל הצבאי על המיעוט הערבי באופן שמדינת ישראל השלימה עם נוכחות הקבע שלו בתוך המדינה – הייתה לטעון את מרחב הביניים הזה בסוג של תכולה המאפשרת להפוך את הייאוש לנוח יותר, הן עבור המיעוט והן עבור הרוב.

משלהי שנות השישים של המאה הקודמת ועד תחילת המאה הנוכחית, תכולת מרחב הביניים הוגדרה דרך רעיון השוויון והאזרחות המשותפת. כלומר, המיעוט הערבי-פלסטיני אינו יכול להיטמע מצד אחד ואינו יכול להגדיר את עצמו במונחים לאומיים מצד שני, אבל יכול לנכוח במדינה על בסיס העיקרון של שוויון אזרחי, על בסיס אישי ונגישות פונקציונאלית-אזרחית למרחב הציבורי הישראלי.

דא עקא, שתפיסת השוויון האזרחי הפכה עם השנים, ובעיקר לקראת שנות התשעים, עם המהפכה הליברלית בישראל, לכלי עבור המנהיגות הערבית הפוליטית והאינטלקטואלית למנף למאבק של תיקון הפערים הסוציו-אקונומיים בין המגזר הערבי ליהודי. כמו יד שנכנסה לתוך שרוול הבגד כדי להופכו אל צידו השני, כך מושג השוויון האזרחי שנועד מבחינת המדינה לשמש את תכולת מרחב התווך, הפך כלי באמצעותו נאבקה המנהיגות הערבית לערעור פרדיגמת המדינה היהודית–דמוקרטית. זאת, באמצעות המרת התביעה לשוויון הפוליטי מרעיון אישי-פרטי לרעיון קולקטיבי-לאומי.

התהליך הגיע לשיאו עם פרסום מסמכי החזון הערביים בשנים 2006־2007, בהם הציבה המנהיגות הערבית דרישה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית המחלקת את המרחב הציבורי, סמלי ואת משאבי המדינה בין שני הלאומים, היהודי והפלסטיני, מתוקף עיקרון השוויון הפוליטי. הניסיון הערבי למנף את רעיון השוויון האזרחי לתכלית של ריסוק מודל המובלעת הציוני-יהודי שהוחל על המיעוט כשל באופן מוחלט וקריסת המודל הליברלי והקוסמופוליטי שסיפק השראה למהלך הערבי הביא לתוצאה כפולה: האחת, מהלך של הצבת גבולות מחדש למיעוט הערבי על ידי המדינה היהודית-ציונית; והשנייה, הגדרה מחדש של תכולת מרחב הביניים שהוגדר עבור המיעוט הערבי.

בנקודה הזו עשה הימין הישראלי את המהפכה הרעיונית הגדולה, ולמעשה המיר את רעיון השוויון האזרחי שהוגדר על-ידי ממשלות השמאל כבר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ברעיון השילוביות הכלכלית שהתבסס על מאמץ להעצמה קהילתית של המגזר הערבי בתחומים כלכליים וחברתיים. עוצמתו של הרעיון שנשען על יסודות מושג "השלום הכלכלי" של הימין ועל תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית, באה מתוך כך שהוא התכתב עם רוחות השינוי בישראל.

השיח החברתי-כלכלי במדינה הפך למשמעותי במחאה של קיץ 2011. הדבר עלה בקנה אחד גם עם רוחות השינוי במזרח התיכון ועם הטלטלה של האביב הערבי בשנת 2010, שלמעשה הייתה מחאה כלכלית הרבה לפני מחאה פוליטית בסגנון רעיונות המהפכה הצרפתית (שוויון, חירות, אחווה). אולם הדרמה הגדולה הייתה בכך שרעיון השילוב הכלכלי עלה בקנה אחד עם מאוויי הציבור הערבי הישראלי.

הציבור הערבי בישראל ניתב את עצמו לסדר יום שהעמיד במרכז לא את הרעיונות המהפכניים שהובילה המנהיגות הערבית של חד"ש ו-בל"ד שתכליתם ריסוק הפרדיגמה הציונית, אם כי את החתירה למה שמוגדר כתהליכי "ישראליזציה" המבוססים על השתתפות פעילה בתהליכי הצמיחה הכלכליים שעברה המדינה בעשורים האחרונים.

מנקודת המבט הזו, פרישתו של מנסור עבאס מהרשימה המשותפת והישגיו האחרונים בבחירות משקפים תהליך חשוב ומשמעותי של שינוי בתפיסת הפעולה והחשיבה גם של חלקים בתוך המנהיגות הערבית. השיח החברתי-כלכלי שאימץ עבאס על חשבון צמצום מוחלט של השיח הלאומי-פוליטי יש בו לא רק משום השלמה היסטורית של המנהיגות הערבית עם הרעיון הציוני ועם מודל התווך, זה המבקש למקם את המיעוט במרחב הביניים שבין החוץ לבין הפנים, אלא של התכולה החדשה והמעודכנת של אותו מרחב המבוססת על מודל השילוביות והאחדות הכלכלית שהוגדר בזמנו על ידי ראש הממשלה נתניהו כ"מודל דואבי".

מדובר, ללא ספק בהצלחה רבתי של מדיניות ממשלות הימין של העשור וחצי כלפי המיעוט הערבי שלצד תהליך סימון הגבולות שנעשה ביחס למיעוט, כולל באמצעות חוק הלאום משנת 2018, הצליחה להעמיד תכולה רעיונית שתורגמה גם לצעדים מעשיים. בהיבט הזה, הדחייה המסתמנת של גורמים בפוליטיקה היהודית-ציונית ביחס לאפשרות של שיתוף פעולה פוליטי עם מנסור עבאס מחמיצה להבין את המהפכה שעובר המגזר הערבי לא כל שכן חלקים ממנהיגותו – מהפיכה שיש ליושבים בציון אינטרס ברור לעודד ולאפשר את התפתחותה.