אין עין שלא דמעה לנוכח האירוע הקשה במירון. 45 נספים שמתו במיתה משונה ועוד כמאה פצועים בדרגות שונות. הלב מסרב להאמין לנוכח האסון המחריד. אחרי מקרה נורא שכזה יש שלוש רמות של התמודדות: הרמה הרגשית, הרמה השכלית-אמונית והרמה המעשית שבמידה מסוימת היא הפרקטית ביותר, ובה נעסוק ביתר הרחבה.
ברמה הרגשית, ודאי שאלו שנושאים את הכאב הגדול ביותר אלו משפחות ההרוגים והפצועים. את המציאות המרה אי אפשר לשנות אבל לב מלא אהבה ואמפתיה אפשר וצריך להקרין למשפחות. התפקיד שלנו הוא לנסות ליצור קשר אישי עם המשפחות דרך ביקור, טלפון, אימייל וגם לתמוך כלכלית. אבל גם עצם הידיעה של המשפחות, שעם ישראל כואב איתם ביחד, עוזר להם לשאת את המשא הבלתי ניתן לנשיאה, של הצער והגעגוע ליקרים להם.
ברמה השכלית-אמונית אנחנו צריכים להבין שאין הסבר מדוע אנשים כל כך טובים ויקרים שהלכו להתפלל, בל"ג בעומר, יום שמח שמסוגל לישועות, על קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, נספו בדרך כל כך קשה. כל ניסיון לתת תשובה, כל עוד שאין לנו נביאים, רק מגדיל את התמיהה. לכן במקרים כאלו אין לנו אלא להשתמש בכוחה של האמונה, שביכולתה להתגבר על השאלות השכליות. אנו צריכים לפתח בנו ביטחון ואמונה בכך שיש מנהיג לעולם שאוהב אותנו, ומסיבותיו שרק הוא יודע אותם, החליט שכך היה צריך להיות. בנוסף, לעם ישראל יש אמונה בעולם הבא ובתחיית המתים, ששם נפגוש את כל אהובינו ויקירינו.
כאמור, הרמה המעשית היא הרמה שאותה ניתן ליישם בחיים עובר לעשייתן. גם אותה ניתן לחלק לשני חלקים. ראשית, יש להקפיד על התנהגות בטוחה יותר. רבים מאתנו לעיתים מזלזלים בכללי הבטיחות. זה נכון גם במוסדות ובארגונים, וגם בחיינו האישיים. האם בכל בית כנסת יש מטף כיבוי אש? האם בכל בית פרטי קיים מטף? במידה וכן, האם לכל אחד יש גישה למטף וידיעה כיצד להשתמש בו? האם יש גלאי עשן? האם יש גלאי גז? האם אין שקעי חשמל גלויים? האם חומרי הניקוי נמצאים בגובה שילדים לא יכולים להגיע אליהם? האם כל מעקי הבטיחות של הגג והמדרגות תקינים? האם מיחם המים החמים נמצא במקום בטוח?
ומה עם נושא הנהיגה שלנו? האם אנחנו בפוקוס של מאה אחוזים בנהיגה? האם עשינו לעצמנו תזכורת לא לשכוח חלילה הילדים במכונית? האם אנו מקפידים שילדינו ייסעו על אופניים רק עם קסדה ורק במקומות המיועדים לאופניים? האם אנו הולכים לשחות בים רק במקום שיש מציל? האם אנו בודקים עם האחראים המתאימים את מסלולי הטיולים שלנו ומקבלים אישורים עבורם?
החלק השני והלא פחות חשוב מזה, הוא להתחזק בצד הרוחני. אנו מאמינים שלכול אירוע שמתרחש, יש שורש רוחני – לכול אירוע שיש בו הרוגים ופצועים יש גם תיקון רוחני שצריך לעשות. הרמב"ם כותב בתחילת הלכות תענית: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב 'עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים".
הדברים של הרמב"ם מדברים בעד עצמם. חלילה לנו להישאר אדישים למה שקרה ולהפטיר דאשתקד. זאת חובתנו התורנית והמוסרית לשפר את דרכינו, כאשר קורים דברים מעין אלו.
הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון רבני ברקאי ורב קהילת שערי יונה מנחם במודיעין
