מאז שאני כותב את הטור הזה אני מקבל עליו המון־המון תגובות ברוך השם, בעיקר מחבר׳ה שלמדו איתי בישיבה, אבל לא רק. מה שבטוח הוא שהמגיבים העיקריים הם בעיקר בחורי ישיבה, ולבחורי ישיבה יש את סגנון התגובה הייחודי להם, שרק מי שלמד תקופה מספיק ארוכה בישיבה יכול להבין אותו לעומק. מישהו מבחוץ יכול לטעות ולחשוב שתגובות מהסוג הישיבתי הן בעיקר נודניקיות וקטנוניות אבל אני, בגלל שאני בחור ישיבה לשעבר, אני לגמרי לא שופט אותן ככה. להפך. אני נהנה מהן מאוד, אפילו מתענג עליהן. וככה יצא שכמעט על כל טור שכתבתי עד היום קיבלתי מבחור ישיבה אקראי משהו בסגנון התגובה הבאה: ״שלום ר׳ עיידן. יישר כוח על הדברים שאתה כותב. תשתדל כמה שיותר להוציא אותנו טוב אצל המזרוחניקערס, אה? רק רציתי לברר על הסיפור האחרון, הוא קרה באמת או שהמצאת אותו? עם תרצה אני יוכל לספר לך גם כמה שטיקים שלי שתכתוב גם (הטעויות במקור) שוב יישר כוח. כל טוב״.
שימו לב. תתעלמו לרגע מכל המחמאות ושגיאות הכתיב והמשימות ותנו לי להוביל אתכם בנבכי הסאבטקסט הישיבתי. ליבת התגובה הזו, הדבר שגרם למגיב לכתוב לי, היא הבירור הקריטי האם הסיפור קרה באמת או לא. כאן זה מתחיל ולא נגמר אף פעם, ומכאן אנחנו מתפצלים לשני כיוונים בסאבטקסט: אופציה אחת היא במקרה שבו הסיפור שסיפרתי "מרים" לעולם הישיבות, ואז יש לברר האם הסיפור אמיתי ואפשר לספר אותו הלאה בבחינת קידוש השם או לא. אופציה שנייה היא סיפור שיש בו עוקץ או נימת ביקורת על תופעה כלשהי בעולם הישיבות ואז סאבטקסט התגובה הוא "בוא אחי, הרי אתה סתם חרטטן והסיפור הזה הרי לא קרה באמת, אז אולי כדאי שלהבא תעשה חשבון נפש עם עצמך לפני שאתה ממציא עלינו דברים ומספר אותם בסלון של הדתיים הלאומיים הסחים האלה".
קיבלתי מבחור ישיבה אקראי משהו בסגנון התגובה הבאה: ״שלום ר' עיידן. יישר כוח על הדברים שאתה כותב. תשתדל כמה שיותר להוציא אותנו טוב אצל המזרוחניקערס, אה?"
אני גאה להודות שלמרות הרבה מאוד הודעות כאלה שניסו לחלץ ממני האם הסיפורים אמיתיים או לא, עדיין לא נכנעתי ולא חשפתי את המקורות שלי. זה נגד העיקרון שלי כמספר. אם כתבתי סיפור זה אומר שהוא קרה איפשהו, במציאות או על הדף. וזה לא באמת משנה בעיניי.
זמן טוב לסיפור: מנהג מגונה היה לראש הישיבה שלי; אחת לכמה זמן הוא היה מפציע בשעת בוקר מוקדמת בפנימייה כדי להעיר את הבחורים לשחרית. על הדרך הוא היה מחרים ספרים, עיתונים, נרגילות, כדורי סל, כדורי רגל, נגני mp3 וכל דבר שנאסר בתקנון הישיבה ונקרה בדרכו. בימים טובים הוא היה יכול לצאת עם שלל כבד יותר, כמו לפטופ או סמארטפון עסיסי. באחד מביקורי הפתע האלה ישנתי שינה עמוקה, כשעל השידה למראשותיי היו מונחים שני ספרים: "כרוניקות" של בוב דילן ומעליו סיפורי מעשיות של רבי נחמן. ראש הישיבה התקרב למיטה שלי והעיר אותי בקול רם. אני זוכר שהדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי הוא "רק שלא ירים את סיפורי מעשיות ויראה מתחתיו את כרוניקות. רק לא זה. לא בא לי שיחרים לי אותו, לא בא לי שיצעק עליי שיש לי ספרים חילוניים. לא בא לי. אין לי כוח".
ראש הישיבה התקרב עוד קצת, הסתכל על סיפורי מעשיות ואמר לי בבוז, "כשקוראים כאלה שטויות לפני השינה לא פלא שלא קמים בבוקר". שתקתי, והמשכתי להתפלל בלב שלא ירים את רבי נחמן ויגלה את בוב דילן, ותוך כדי התפילה שלי בלב הבנתי שהיא לא נענית וראש הישיבה הרים את סיפורי מעשיות והחרים אותו אל תחת חיקו. "כרוניקות" של בוב דילן נחשף. ואני, בגופיית סבא ושרוואל, עם קורי שינה בעיניים ופה לא שטוף, הרגשתי איך הצבע אוזל לי מהפנים. הראש־ישיבה הסתכל ואמר בקול: "כרוניקעס!" עד היום אני לא יודע אם הזיתי אותו אומר כרוניקעס או לא. ראש הישיבה לא נגע בספר, רק הסתכל ושאל, "הוא יהודי הבחור הזה, לא?" ואני מלמלתי משהו לא ברור אבל ראש הישיבה כבר היה בדרך החוצה תוך כדי שהוא מדבר לעצמו בכעס, "קוראים לי מעשיות של רבּ נחמן… דור של בטלנים אני מגדל פה". טרק את הדלת מאחוריו ואני נשארתי לבהות באוויר דקות ארוכות והסתכלתי כלא מאמין על בוב דילן, הבחור היהודי ששרד את תופת ראש הישיבה. עכשיו תגיד, ר׳ עיידן. הסיפור הזה עם רבי נחמן ובוב דילן קרה באמת או שהמצאת אותו? וואלה אחי. בחיי שאני לא יודע.
