כמה דקות לפני כניסת השבת הגיע בווטאספ סרטון מן הרגעים שקודם האסון. אלפים רבים של חסידי תולדות אהרן עומדים ושרים יחד "אני מאמין, אני מאמין" במנגינה שהולחנה על הקרון בדרך לטרבלינקה. והיה זה דווקא הסרטון הזה ששינה משהו עמוק בנקודת המבט שלי על כל האירוע.
אסונות שעולים בחיי אדם יכולים היו לקרות, ואכן קרו, גם במרחבים של חולין, כמו בשערי פסטיבל ערד או על גשר המכבייה. ולמרות זאת נדמה כי יש בהם משהו שנמשך במיוחד למרחבים של קדושה. החל ממות נדב ואביהוא עם הקמת המשכן, עבור דרך פרץ עוזה עם ניסיון העלאת ארון הא־לוהים אל עיר דוד, וכלה, להבדיל, בהלוויה של הרב וואזנר או בסדרת האסונות שבה נספו אלפי מתפללים מוסלמים בתפילות ההמוניות במכה. יותר מהשאלה הכמותית, שעליה אפשר להתווכח, יש מקום שונה למוות ולאסונות במרחבי הקדושה מבחינה רוחנית או יש שיאמרו תרבותית.
מוות בתאונה עשוי לפגוע קשות במרחב תרבותי של חולין ואפילו לחסל אותו כליל. כך למשל הטראומה של אסון ערד סיימה למעשה את יוזמת הפסטיבל, אשר מאז לא חזר למתכונתו הישנה. ואחרי אסון החתונה באולמי ורסאי, לא רק שהאולם עצמו נסגר, אלא שהזמרת שרית חדד החליטה לגנוז את השיר שבוצע במהלך הקריסה ("לב זהב") ולחדול מלבצע אותו בעתיד. המוות, כך הרגישה, הכתים לנצח את השיר. הפער שבין שמחת הפסטיבל או קלילות הריקוד לבין החלל האינסופי של האובדן והשכול מייצר דיסוננס בלתי אפשרי. אי אפשר לרקוד כשבראש חולפות תמונות של נערים ונערות מוטלים ללא רוח חיים.
במרחבים של קדושה לעומת זאת, המוות משתלב בצורה טבעית יותר. חוויית הקדושה היא במהותה ניתוק מסוים מן החיים הרגילים, סוג של ויתור עליהם. החיבור למנגינה מטרבלינקה אינו מקרי, הוא עומד בשורש החוויה הדתית, "אהבוך עד מוות". לכן גם אין חשש שהאסון הנורא ימנע את קיום אירועי ל"ג בעומר בעתיד. להיפך, המוות עשוי להיטמע בתוך החוויה ואפילו להעצים אותה. כמו נדב ואביהוא שיהיו לנצח חלק מן המסורת של קדושת המשכן, ולעתיד לבוא, כך לפי תורת הסוד, הם עתידים לשוב ולשמש בו. למרות שהאשמה במותם מוטלת במידה רבה על כתפיהם, הפכו נדב ואביהוא למייצגים של סוג מסוים של מסירות נפש. כזו שאין לחקות אותה חלילה, אבל היא מהווה ביטוי מסוים, גם אם שגוי, לנכונות ללכת עם עולם הקדושה גם מעבר לגבולות האפשר.
יחד עם זאת, ואולי בניגוד לחלק מן הדתות, היהדות לא מכלילה את המוות באופן חלק וטבעי בעולם הקדושה. עם מות נדב ואביהוא לא נותן אהרן להמשיך את החגיגות כרגיל, "ותקראנה אותי כאלה… הייטב בעיני ה'?"; וגם מות עוזה גורם לדוד לעצור את המסע להשאיר את הארון בבית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים ולתהות "איך יבוא אליי ארון ה'?" דווקא מתוך ההתכתבות שלהם עם מרחב הקדושה, הקורבנות הם גם תמרורי אזהרה המצביעים על נקודות החולשה שלה. כמו האנדרטאות הפזורות בין המסלולים ברמת הגולן, ומציינות את נקודות התורפה שבהן נספו מטיילים שאהבת הארץ שלהם גברה במידה מסוימת על שיקול דעתם.
מפגש כזה עם המוות עשוי להעביר את מרחב הקדושה תהליך של זיכוך, של הפרדת הקליפות מן התוך. הוא יכול לאלץ אותנו להישיר מבט אל המקומות העוצמתיים ביותר של הקדושה ולבדוק, אולי יש שם משהו לא מספיק נקי, לסייע לנו לאתר התלקחויות מקומיות של אש זרה. ולהוביל אותנו להפיק לקחים עמוקים, לא רק טכניים, כמו אלו שעיצבו את כל עבודת יום הכיפורים על רקע מות שני בני אהרן. ואולי הוא אשר דיבר ה' בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכּבד.
