למה ה' העניש אותנו באסון מירון? חכמינו לא היססו להציע תשובות לשאלות דומות: למה נחרב בית ראשון, למה נחרב גם הבית השני, ואפילו למה נשים מתות בשעת לידתן. אבל לנו כדאי להימנע מהסברים כאלו. פרופ' שלום רוזנברג דרש על זה פעם את הפסוק: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' א־לוהיך" (דברים ט"ז). והאבות דווקא העמידו מצבות כאלו. חכמינו הסבירו: פעם אהב ה' את המצבות, אך לאחר שהפכו למנהג עובדי כוכבים – החל ה' לשנוא אותן. על זה אמר פרופ' רוזנברג: פעם אהב ה' הסברים רוחניים לאסונות, אך אחרי השואה, אחרי הקטסטרופה ששום אדם לא יכול להסביר, החל ה' לשנוא אותם.
גם אם אסור להסביר, חייבים לשאול מה אנחנו יכולים לתקן. אסור להישאר אדישים לאסון. וכאן, באופן מצמרר, עומדת בפנינו כבר תשובה מן המוכן. חכמינו לימדו שרבבות תלמידי רבי עקיבא מתו בתקופה הזו בדיוק, "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". לפי המסורת, הם הפסיקו למות בדיוק בל"ג בעומר, וזהו מקורם של מנהגי השמחה ביום הזה. בדיוק ביום שבו הפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא, מתו לומדי תורה בני דורנו שלנו, באסון מחריד. מהנקודה הזו אנחנו צריכים לחולל את התיקון שלנו.
"לנהוג כבוד זה בזה" – אין מדובר כאן רק בהתנהגות אישית, אלא גם בהשקפה חברתית. מדוע הכבוד ההדדי הוא גורם חשוב כל כך? כדי להשיב על זה אני רוצה להצביע על פרק מפתיע בתולדות הרעיונות וגלגוליהם.
י"ג מידות
בנג'מין פרנקלין היה מהאבות המייסדים המיתולוגיים של ארצות־הברית. הוא גדל במשפחה של 17 ילדים, וזכה להשכלה פורמלית בסיסית בלבד. בתאבונו הבלתי נלאה להשכלה השלים במהרה את החסר, והפך לאחד מבכירי המדענים והכותבים של זמנו. הוא המציא את הספרייה הציבורית ואת שעון הקיץ, ומחקריו בחשמל פרסמו את שמו בעולם כולו. פרנקלין טען שהברק הוא תופעה חשמלית, והוכיח זאת בדרך שכמעט הרגה אותו: הוא שלח לשמיים עפיפון קשור לחוט ברזל בעיצומה של סופת ברקים, לחוט הוא קשר מפתח, וכאשר נגע בו בזמן הסערה – ספג מכת חשמל שכמעט הביאה למותו, אך הוכיחה את טענתו.
פרנקלין נחשב גם לאחד מאבותיה של האוטוביוגרפיה המודרנית, והספר שפרסם על תולדות חייו זכה להצלחה רבה. בין השאר, תיאר שם פרנקלין שיטה לשיפור המידות שיישם על עצמו. הוא רשם 13 מידות טובות שרצה להנחיל לעצמו, התמקד בכל שבוע במידה אחרת, ובעזרת שיטה משוכללת של טבלאות עקב אחרי התקדמותו. 13 המידות של פרנקלין היו: איפוק; שתיקה; סדר; החלטיות; חסכנות; חריצות; כנות; צדק; מתינות; ניקיון; שלווה; פרישות; ענווה.
השיטה לשיפור עצמי של פרנקלין התגלגלה באופן מוזר במקצת לתוך ישיבות ליטא. בשנת 1806 הוציא לאור המשכיל היהודי שומר המצוות מנחם מנדל לֶפין ספר מוסר בשם "חשבון הנפש". בספרו הציע לפין שיטה לשיפור עצמי מוסרי, המבוססת על שיטתו של בנג'מין פרנקלין, בלי להזכירו בשמו. השיטה שהציג הייתה מבוססת על אותן 13 מידות מוסריות, ועל אותה גישה של עבודה עצמית. ר' ישראל סלנטר, מייסד שיטת המוסר בישיבות ליטא, התלהב מאוד מהגישה המתוארת בספר "חשבון הנפש", והביא להדפסה נוספת שלו בשנת תר"ה (1844). הספר הודפס שוב ושוב על ידי אנשי תנועת המוסר, עד לשנות השלושים של המאה ה־20.
יש שתי דרכים בסיסיות לבנות חברה: האחת היא חברה המבוססת על חשדנות וכוחנות, והשנייה היא חברה המבוססת על אמון וכבוד
התאווה והכבוד
במקביל, בישיבות המוסר הייתה מסורת שלפיה ר' ישראל סלנטר ניסח רשימה משלו של 13 מידות נפש שאליהן יש לחתור. הרשימה הזו, המתועדת בין היתר בספר "מקור ברוך", מקבילה באופן כמעט מלא לרשימתו של פרנקלין, וכוללת 12 מבין 13 המידות שהזכירו פרנקלין ולפין. רק מידה אחת השמיט ר' ישראל סלנטר: פרישות. כשהגדיר את המידה הזו כתב פרנקלין: "אל תרדוף אחר הנאות החושים, הזדקק להן רק לשם בריאות וכדי להביא ילדים". פרנקלין עצמו לא היה נוצרי מאמין, אבל הנטייה הזו לפרישות מאשתו נראית כמייצגת שרידים של מוסר נוצרי קלאסי. במקום המידה הזו הוסיף ר' ישראל סלנטר מידה אחרת, שלא נזכרה אצל פרנקלין ולפין: "כבוד – להיזהר בכבוד כל אדם, ואפילו עם זה שאיננו עמו תמים דעה".
זוהי מידה שונה בתכלית מהמידות האחרות של פרנקלין. בעולמו של בנג'מין פרנקלין, היחיד הוא המלך, והוא צריך לעבוד על שיפור עצמו, תוך התעלמות מסוימת מאחרים. המידות שהוא מזכיר כולן מתייחסות לאחרים רק במעורפל ובאופן רופף, כניצבים שעליהם מתרגל היחיד את השיפור העצמי שלו. הפנייה הממשית היחידה לאדם אחר – לאשתו – היא על דרך השלילה: צמצום הקשר הגופני האינטימי איתה. תהליך השיפור העצמי של פרנקלין עלול להפיק אדם אגוצנטרי, המרוכז רק בשלמותו שלו. כנגד הסכנה הזו מציג ר' ישראל את הצורך לפנות מקום לאנשים אחרים ולהיזהר בכבודם.
ר' ישראל סלנטר מלמד אותנו שהכבוד הוא הנחת היסוד הבסיסית של החברה היהודית. היום מקובל לטעון שהכוח, ההגמוניה והדיכוי הם עובדות היסוד הבסיסית של כל חברה. ההשקפה הזו הופכת לנבואה שעלולה להגשים את עצמה. ר' ישראל היה משיב לנו שדווקא הכבוד הוא הנחת המוצא של חברה בריאה, ושעליו מיוסד המבנה החברתי. מן הסתם היה מוסיף שהחלופה היחידה לחברה של כבוד הדדי היא חברה של תוהו ובוהו.
תיקון החברה
הסוציולוג החשוב פיטר ברגר כתב על התערערות מושג הכבוד הקלאסי בחברה המודרנית. הוא מדבר על שינוי שקשה מאוד לתרגמו לעברית: מ־Honor ל־Dignity. שתי המילים הללו מתורגמות לעברית באותו מושג: כבוד. המונח הראשון, Honor, מייצג את הכבוד כתופעה חברתית, כתהילה המגיעה לאדם שמיטיב למלא את התפקיד שמייעדים לו המוסדות החברתיים. המונח השני, Dignity, מייצג את כבוד האדם המהותי, הכבוד שזכאי לו כל אדם מעצם בריאתו ולידתו, בלי קשר למינו, גילו, עמו, מאמציו והישגיו. השינוי שתיאר ברגר עוקר למעשה את הכבוד ההדדי מחיי החברה. ככל שהמוסדות החברתיים של העולם המערבי נחלשים, ככל שהם נתפסים כגורמים מדכאים ולא מְחיים, כך עובר הדגש מהתהילה החברתית, שאמור אדם לרכוש על ידי מעשיו, לכבוד שהוא זכאי לו מעצם מהותו האנושית. ברגר הראה איך השינוי החברתי הזה בנוגע לכבוד היה חריף מדי: ללא מערך מוסדר ומוכר של מוסדות חברתיים, נידון האדם למשבר זהות חריף.
הכבוד היהודי מציג רצף בין Honor ל־Dignity, ולא רואה אותם כשתי חלופות המוציאות זו את זו. כל אדם ראוי לכבוד, כעולה מהדרכת חכמינו: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמיים" (אבות פ"ד). ההיררכיה החברתית הבסיסית ביותר היא זו שבין ההורים לילדיהם, והתורה מבטאת אותה גם במידת הכבוד: "כַּבֵּד את אביך ואת אמך" (שמות כ'). המושג "כבוד" מתייחס הן לכבוד הראוי לכל אדם, מחמת עצם העובדה שנברא בצלם א־לוהים, והן לכבוד החברתי הראוי לאדם בגלל מעלתו ומעשיו. זאת מסיבה פשוטה: הכבוד החברתי הזה (Honor) הוא למעשה מימוש צלם א־לוהים שבאדם (Dignity). הערך החברתי אינו ביטוי כוחני של היררכיה, אלא ביטוי נוסף לתהליך ההתפתחות הרוחנית של האדם.
חִשבו על היחידה הבסיסית ביותר של החברה: המשפחה. היא אינה מבוססת על כוח, אלא על כבוד. ילדים צריכים לרכוש כבוד כלפי הוריהם, לא משום שההורים בכירים מהם באיזו היררכיה חברתית שרירותית, אלא משום שכאשר הוריהם הולידו אותם, טיפלו בהם וטיפחו אותם, ההורים עצמם הפכו כך לאנשים מרשימים יותר, המממשים במידה רבה יותר את צלם א־לוהים שבהם. בכל אדם יש פוטנציאל לצלם א־לוהים, ולכן כל אדם ראוי לכבוד, אך אדם שממלא משימות ערכיות באופן ראוי מגשים חלק נרחב יותר מהפוטנציאל הזה, ולכן ראוי לכבוד נוסף. כבוד חברתי אינו מבטא סדר אחר ונפרד מזה של כבוד האדם הבסיסי, אלא השלמה והעצמה שלו. זאת משום שהחברה, כמו המשפחה, אינה סדר שרירותי של כוח אטום, אלא מערך בריא של מוסדות, המסדירים קיום ערכי.
אוי לנו אם נפרש את כל יחסי החברה שלנו כתוצר של מאבקי כוח. יש שתי דרכים בסיסיות לבנות חברה: האחת היא חברה המבוססת על חשדנות וכוחנות, והשנייה היא חברה המבוססת על אמון וכבוד. הראשונה נקרעת בריב מתמיד בין מגזרים, והשנייה מבוססת על הערכה הדדית. אינני יודע מי אשם באסון מירון, לא בחשבונות של העולם הזה ולא בחשבונות של העולם הבא. אך אני יודע שאסון כזה דורש תיקון. לא קל יהיה לנו לנהוג כבוד זה בזה, אחרי שהתרגלנו לתרבות הטוויטר ולחשדנות ממאירה; אבל יכול להיות שכבר אין לנו ברירה.
