זה היה שבוע של הלם. לא הצלחתי. לא הצלחתי לעשות כלום. התעוררתי בשישי שעבר לווטסאפ היסטרי, כזה שרק לפי מספר ההודעות את מבינה שפספסת משהו ענק ונורא. לפני ארבעה חודשים מחקתי את כל אפליקציות החדשות שלי. זה היה כשמצד אחד התחילו בשורות טובות על תוצאות החיסונים וההקלות הצפויות, ואז הגיעה כותרת: זינוק בתחלואה. אני, שהתרגלתי בשמחה לקצב פעימות לב עם תקווה, בבת־אחת שוב נכנסתי למתח. ואז נזכרתי – זו המטרה של התקשורת. להשאיר אותנו על הקצה. להשאיר אותנו כל הזמן בתחושה שחייבים להתעדכן. ואיך עושים את זה? לא באמת מספרים על הדברים הטובים, אלא תמיד מוצאים למה הכול קורס ונורא ואיום. צמד המילים זינוק בתחלואה, כשמסביבי כולם באמצע החיסון השני, והמושב שלי והמועצה שלי הפכו לירוקים? החלטתי שאני את החדשות שלי צורכת דרך המציאות שסביבי.
אז ביום שישי נכנסתי לאתרי החדשות, לבוקר עצוב ושחור. תמונות של גברים ובחורים, ואני רק דמיינתי את עיני הנשים. האמהות, הרעיות, הבנות, האחיות. ועם כל מילה של דיווח, עם כל סרטון, כבד ליבי עוד ועוד. דמיינתי את העיניים המחפשות. מחפשות בנייד, מחפשות בחשכה. הדומעות, הכואבות. דמיינתי את הידיים. הנאחזות בילדים שישנם, בספר תהלים. אצבעות שהופכות לבנות מרגע לרגע.
אבל תוך פחות משעות ספורות התקשורת שצרכתי חזרה לעמדת הפילוג, ובין השורות קראתי את כפל המשמעות. והטוקבקים, רפש של ביוב של רוע צרוף. אז יצאתי מהאתרים וחזרתי לצרוך את המידע שלי מהעוקבות והעוקבים שלי. נודרת ביני לבין עצמי שרע ייענה בחסימה, ואכזריות תענה בדיווח. שם קראתי, הקשבתי, כאבתי. שם התגובות קצת יותר רכות. חומלות. שקטות.
המוח שלי מלא בסרטונים, האוזניים מלאות בצעקות. ועוד לא הסתיימו הלוויות, ופיגוע נוראי בצומת תפוח. תגיד, טאטע! מה קורה? לא סגרנו שבל"ג בעומר נעצרו הימים הרעים?
במוצאי השבת שעברה סירבתי להדליק טלוויזיה. רציתי לחכות עוד קצת. הילדים כבר ידעו, הודעות מבית הספר נשלחו בשישי, כל השבת הם דיברו עם החברים על מה שהיה, אבל בלילה לפני השינה הם ביקשו לדעת מה קרה, אבל איך זה קרה, נו אבל איך זה קרה. ולכל ילד צריך להתאים את השיחה שלו. וממש כמו ביום השואה, שוב מורגש המתח הזה, בין הצורך לתאר את האמת – כי מגיע להם לדעת – ובין החשש שהכנסת להם עכשיו פחדים וחרדות.
עם הגדולות גלשנו לעוד נושאים, הפצת הודעות למשל. "הזדמנות מצוינת" לספר על המחיר הקשה של החיפזון בהעברת שמועות הלאה. על שברון הלב של אנשים שגילו בקבוצות שקרוביהם היו בין הנספים. ואחרי שחשבתי שהשתלטתי על השיח, שניהלתי את המשבר הזה, גיליתי בפייסבוק שכדאי לדעת שרצים סרטונים מהאסון גם בטיקטוק, ואז שוב נדרשנו לפתוח לשיחה ולדבר וללכת בזהירות בין זה שחשוב לדעת מה קרה, ובין זה שהסרטונים האלה נוראיים ולא מכבדים, והם פוצעים אתכם וגם את זכרם.
ואז ללכת לישון ולהיזכר. בלילה של אסון ערד, בימים של הפיגועים. בעיתוני נעוריי, תמונות על תמונות. אתם יודעים שהייתה לי מחברת? "אסור לקטוף את פרחי הגן" כתבתי עליה. ובה הדבקתי גזרי עיתונים של כל המתים שהכרתי. הרוגים בלבנון, כאלה שנפטרו ממחלות ומתאונות. ולא אשכח את אסון המסוקים. איך הרדיו פעל בכל ההפסקות ובכל פעם נוספו עוד ועוד שמות. כבר חשבתי שהילדים שלי יגדלו אחרת. לא בלי צבא, אבל בלי עמודים ראשיים עם חיוכים ועיניים וסיפורים, וכאב נוראי וצעקה. צרחה שעולה מדפי העיתון.
זה היה שבוע שבו רציתי לנחם את אחיותיי מהמגזר החרדי, ששאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות למענן. אז הדלקתי עוד נר וקראתי עם הילדים פרק תהלים. ולא החזרתי את האפליקציות של החדשות. כי אם אני רוצה להרגיש שהם העם שלי, שהם האחים שלי, אני רוצה לקרוא את המילים שלהם. בלי שיפוט. בלי פילטר. אני רוצה לשמוע את האם השכולה אומרת ברדיו "ניתנה לי מתנה, פיקדון, ואני מחזירה אותו עכשיו לקדוש ברוך הוא. כי הכול ממנו והכול לטובה". להקשיב לה ולהתחזק ממנה ולכבד אותה ואת השפה שלה ואת האמונה שלה, ולכבד את האבל שלה. ובלב לצרוח את הצרחה של הכאב שלה.
