"תגיד", אמרתי לשיחיה, "גם אתה מריח את השקט הזה?". "איזה שקט?" הוא שאל. "השקט שאחרי הטראמפ", השבתי, "מה, לא שמת לב לזה? כבר כמה זמן שלא שומעים מארה"ב חדשות מרעישות. חזרנו לדברים הרגילים – רפורמת מס, צפון קוריאה קצת עצבנית, שום דבר שלא הכרנו קודם. יש איזו תחושה שהשפיות חזרה לרחובות. לא שומעים על מהומות. אין דיווחים מתפרצים על המון סהרורי שמשתולל. ביידן הוא עוד נשיא, סתם נשיא, כנראה גם אחד שלא ייזכר לדורות. כמה זמן לא היה בארה"ב שעמום כזה".
הימין השמרני כמובן לא יתאר את זה כך. 100 ימים מתחילת כהונתו, באתר "מידה" כבר טורחים למסגר את תקופת שלטונו כ"הונאת ביידן" ומפרסמים מאמר מתורגם של צ'רלס קוק מתוך הנשיונל רוויו. קוק פורש את נוסחתו הבלתי מוכרת של ביידן כפי שהוצגה באתר אקסיוס: "דבר כמו אדם דו־מפלגתי מלא תקווה, פעל כמו אדם מפלגתי חסר רחמים". משנתו של ביידן, כך הוא טוען, היא לשדר נורמליות ולפעול כמו מהפכן.
אולי זו נבואת זעם שאסור להקל בה ראש, אבל אסור גם להקל ראש בשקט. שקט ונורמליות והתנהלות רגילה הם דבר חשוב בחייהם של אנשים. כמה זמן לא היה לנו מהשקט הזה. כבר זמן רב שהמדינה שלנו מנהלת את חייה בפול ווליום ואין ואקום שנתניהו לא נכנס אליו. מי מאיתנו לא מצא את עצמו בשיחת חברים מחויכת, שלפתע התחלפה בטונים צורמים ובמהלומות מילוליות כשהנושא פתאום עבר ל"ביבי".
הנה, רק השבוע נסעתי ברכבי ושמעתי את ברדוגו מראיין את הרב אליקים לבנון. ברגע שהרב לבנון העז להציע שאחד מבכירי הליכוד יקים ממשלה במקומו ובכך יבוא על סיומו המשבר הפוליטי, ברדוגו פשוט איבד את זה. הוא השתלח ברב באופן שגרם לאוזניי לבעור בתוך הרכב, תוך שימוש בביטויים עולבים כמו "מי שׂמך", ו"תחזור ללמוד גמרא". כן, הוא גם התנצל אחרי השידור, אבל ההאזנה לריאיון הזה הייתה מיקרו־קוסמוס של כל מה שהפך להיות שגרת היום שלנו בעידן נתניהו: קקופוניה של עימותים. צבא שלם שנמצא בהתמכרות למנהיג שלו.
מזה חודש שמעריצי נתניהו מטילים את האחריות לפלונטר הפוליטי על בנט ועל סער בטענה שהם מונעים משיקולי אגו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהראשון שיש לו אגו בסיפור הזה הוא נתניהו, שלא מוכן לפרוש מהחיים הפוליטיים גם אחרי 13 שנות כהונה ובטוח שבלעדיו הכול יהיה פה רע ומר. גם אם יש לבנט ולסער שיקולי אגו, קצת מוזר לעסוק בהם בלי להקדיש איזה הרהורון בנוגע לשאלה כיצד יכול להיות שנתניהו הצליח להרחיק שלושה שותפים קואליציוניים טבעיים שבכל תסריט אחר היו מצטרפים לממשלת ימין. איך יכול להיות שגם ליברמן, גם בנט וגם סער הגיעו לרמה כזו גבוהה של איבה כלפיו. מה, רק הם אשמים בנתק הזה? לנתניהו אין שום חלק בעניין?
לפי שיטתם, רק נתניהו קובע את כללי המוסר. רק לו מותר להחליט מתי לגיטימי להיתמך על ידי מפלגה ערבית ומתי לא. רק לו מותר להחליט מתי לגיטימי לחבור למפלגות שמאל ומתי לא. כשהוא עושה את זה אז הוא ימין אמיתי שמציל את המדינה, כשימנים אחרים שוקלים לעשות את זה הם בוגדים שיביאו עלינו חידלון.
בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ידוע מה יעלה בגורל הממשלה. אז רק לפרוטוקול: גם אחרי כל מה שנאמר כאן, נקודת המוצא האישית שלי היא שהעדיפות הראשונה של כל מי שמגדיר את עצמו איש ימין צריכה להיות שתקום ממשלת ימין. אם יתאפשר הדבר, אם תימצא הדרך, צריך לברך על כך. סגולותיו של נתניהו ידועות, הצלחותיו בלתי ניתנות לביטול, פרויקט החיסונים שלו הציל מדינה שלמה מקריסה, אי אפשר להתעלם מכל אלה.
כאשת ימין, קשה לי לייחל להקמתה של ממשלת שינוי עם רוב מהצד השמאלי. אבל כאדם ישראלי עייף, אני מרשה לעצמי להודות שאם תקום ממשלה כזו כנראה לא אזיל דמעה. ככל שהימים נוקפים התסריט הזה פחות ופחות מבהיל אותי, כי יש בו גם איזושהי נחמה. העם שלנו זקוק לקצת שקט. למנהיג שלא הכול מתנקז אליו. לראש ממשלה שהוא רק ראש ממשלה. לא משיח, לא אחד בדורו, בלי אמוציות גדולות שכרוכות סביבו ובלי היסטריה של מעריצים ושונאים. אם לא תהיה דרך אחרת, הנחמה שאולי אפשר למצוא בממשלה כזו, למרות חסרונותיה הרבים, היא שמשהו יירגע בנו.
rachelm@makorrishon.co.il
