כבר שבוע שאני מסתובב בעולם הזה בלי אוויר בריאות, האסון הנורא הזה, שהתרחש במירון, בשבוע שעבר בל"ג בעומר באמצע הלילה, תופס אותי חזק בגרון, ולא מרפה. איזה סיוט מטורף, איזה סיוט, באמצע ההילולה, באמצע החגיגה, באמצע השמחה, מתחת לאף של רבי שמעון, איזה אסון, א־לוהים ישמור. כשהייתי בתיכון היה לי חבר טוב שאמר לי שבשביל ליהנות מבדיחות ומסיפורים טובים כמו שצריך כדאי מאוד לדמיין אותם. ומאז שהוא אמר לי את זה ועד היום אני מקפיד לדמיין סיפורים. כשמישהו מספר לי סיפור נחמד שקרה לו, אני תכף מדמיין את זה, כדי להתענג על הפרטים וכדי לחגוג את הסיפור שלו כמו שצריך. וכשמישהו מספר לי בדיחה בינונית, אני מיד מדמיין אותה, כדי לצחוק קצת, כמו שצריך. וכשאני קורא בשתיים וחצי בלילה ידיעה על אסון מטורף שהתרחש במירון לפני שעה, אני מיד מדמיין את הרגע הזה, שבו המוני אנשים מועדים זה על זה בצפיפות איומה, אני מדמיין אותם מוחצים זה את זה, מאבדים אוויר, מאבדים שיווי משקל, מאבדים הכרה, ומתים. אוי, א־לוהים, איזה סיוט.
* * *
בסוף השבוע שעבר הייתי אמור לצאת עם חברים למסיבה גדולה בתל אביב. יש לנו מין חבורה כזאת של מסיבות, ביום יום אנחנו לא ממש חברים, אבל פעם בחודשיים שלושה אנחנו נפגשים ויושבים ושותים ויוצאים ורוקדים בחושך עד אור הבוקר. היציאה הזאת שלנו נקבעה כבר לפני חודש בערך, ואני התרגשתי לקראתה וציפיתי לה מאוד. אבל ביום שישי בבוקר, כשהתחלתי להבין את גודל האסון, כשראיתי את הסרטונים המחרידים מהאירוע, כשהתחלתי לקרוא על ההרוגים, כשראיתי את השמות שלהם ואת התמונות שלהם, הבנתי שקהלת צדק, לכל זמן ועת, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד.
וזה באמת מה שהיה, החברים שלי יצאו למסיבה, ואני נשארתי בבית לבד. ידעתי שאני עושה נכון, ידעתי שאני לא אצליח לרקוד או לשמוח, ידעתי שאם אני אשתכר אני אתחיל לבכות, ובכל זאת, קינאתי בחברים שלי מאוד, קינאתי בהם שהם מאושרים ושמחים וצעירים, קינאתי בהם שהם לא שבורים כמוני, קינאתי בהם שהם עוצמים עיניים ורוקדים, קינאתי בהם נורא, וגם כעסתי עליהם, שהם בכלל מסוגלים להדחיק את האסון הזה.
הלכתי לישון מאוחר, עם תחושה קשה בכל הגוף. הסרעפת שלי כאבה מרוב קנאה, ומרוב כעס ומרוב אשמה ומרוב בושה על זה שאני בכלל מקנא, מה הקשר לקנא עכשיו, ארבעים וחמישה אנשים נחנקו למוות, ואני שוכב במיטה ומקנא, כמה עלובים החיים יודעים להיות. ברבע לשש נח התעורר, בימים האחרונים הוא מתעורר בצרחות נוראיות, כאילו שכרתו לו רגל, וגם כשאנחנו מחבקים אותו זה לא מרגיע אותו, וגם כשאנחנו צועקים עליו הוא לא מתאפס, זה ממש נורא. ואני ניגשתי אליו, והרמתי אותו וחיבקתי אותו, והכנתי לו בקבוק מים, והחזרתי אותו למיטה, לפעמים הוא שותה מים ונרגע וממשיך לישון עוד שעה לפחות. אבל אחרי עשרים דקות, בשש וחמישה, נח שוב התעורר, ואני ניגשתי אליו, והרמתי אותו, והלכתי לספה בסלון, כדי ששירה לא תתעורר, ונשכבתי עליה, והנחתי את נח על הבטן שלי, וליטפתי אותו, והתכרבלנו קצת, ואחרי כמה דקות נח כבר ממש התעורר, הוא התחיל לטפס עלי ולהימרח עליי. זה היה נורא, אני הייתי חצי ישן, והוא התחיל להשתולל עליי.
ובזמן ששכבתי שם, על הספה, עם נח, התחלתי להזות דברים, הבית היה אפל ועצוב, בחוץ כבר היו קולות של ציפורים ושל כלבים מייללים, ואני הייתי במין מצב כזה, של ערות ושינה, לא יודע, הייתי כל כך עייף, וכל כך עצוב, וכל כך מבולבל, שפתאום באו לי ההזיות. פתאום חלמתי שאני בתוך מועדון שחור בלילה, ואני שיכור ומטושטש ומאושר, ואני רוקד, והמוזיקה חזקה ורועשת, והלב שלי פועם, טק טק טק, והמועדון מלא באנשים, הוא צפוף, וחם, ומעיק, ופתאום אני קולט שכל האנשים שרוקדים איתי חרדים, עם חליפות, ופאות, ומשקפיים מצחיקים כאלה, וכובעים שחורים. והם רוקדים איתי, ואני רוקד איתם, וכשאנחנו רוקדים אני יודע שזה הם, אני יודע שזה האנשים שמתו באסון בהר מירון, ואני מסתכל עליהם בפחד גדול ובאשמה נוראית, וזהו, זה מה שאני זוכר מהחלום, ככה התעוררתי, זה לא היה ממש חלום, אלא מין הבזק כזה שהכה בי כשהתעפצתי על הספה.
וככה התעוררתי, מתוך ההזיה הרעה הזו, מתוך ההבזק המשונה הזה, וכשהתעוררתי הרגשתי שהידיים שלי רועדות, ושהלב שלי דופק, ושהגוף שלי מכוסה בזיעה. כשהתעוררתי ידעתי, בכל הגוף שלי, שאני מזיע ככה בגלל שרקדתי עם אנשים מתים, אוי לי ואבוי לי. ומרוב בהלה ובלבול ובושה וכעס ועצבות, חיבקתי את נח הילד שלי המתוק שלי שהיה עליי, חיבקתי אותו חזק מדי, חיבקתי אותו כל כך חזק שהוא התחיל לבכות, וככה שכבנו שם, על הספה, בשעת בוקר מוקדמת, אבא ובן, מחובקים ובוכים.
