במשך הדורות נקשר ל"ג בעומר לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, גיבור ה"זוהר". ימים אלו מזמינים אותנו להרהר במיסטיקה היהודית, ובמיוחד בספר זה.
בחרתי להביא בפניכם קטע מספר זה, המביע את הביטוי הייחודי שלו לרעיון שקיימים רבדים שונים בהבנת התורה. רבדים אלו מוכרים לנו בדרך כלל כפרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד. אולם הזוהר מבין את הדברים בדרכו הוא, ואליה נוכל אולי קצת להיוודע מהמשל שאת עיקרו אביא בפניכם כאן (זוהר ח"ב, צט).
משל למה הדבר דומה לעלמה יפת מראה ויפת תואר המסתתרת בהיכלה, ולה אהוב יחיד שבני אדם אינם יודעים עליו. אהוב זה, מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער היכלה, תוך שהוא נושא את עיניו לכל צד. מה עושָה האהובה? פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, ובהבזק מהיר מגלה פניה לאוהבה ואז סוגרת את הדלת. אף אחד לא ראה את פניה פרט לאהוב.
כעת ננסה להבין את הנמשל: העלמה היפהפייה היא הקריאה הסודית של התורה. הארמון שבו היא מסתתרת מייצג את הפשט, הנלמד באדיקות וביראה ב"חדר" החרדי או לחילופין על פי השיטות הביקורתיות באוניברסיטה. אלו וגם אלו, הסובבים סביב הארמון, אינם רואים את העלמה המסתתרת.
לא כך האהוב המחפש את הסוד שבמקרא. גם עבורו ההיכל סגור, אך מפעם לפעם נפתחת דלת, או צוהר, דרכו אפשר להציץ אל הרובד העמוק יותר. הצצה זו היא ה"רמז". אם האוהב מתקרב, הרי שהעלמה משוחחת עמו, אך דו־שיח זה מתרחש כשפרוכת או מסך מפריד בין השניים. דו־שיח זה הוא השלב הבא, ה"דרש" . מכאן המחיצה נעשית בכל פעם דקה יותר, או אז מגיעים אנו לרובד העמוק, ה"הגדה" – הכתובה בלשון חידה, שאותה על הלומד לנסות ולפתור ולגלות את הסוד המסתתר.
השער הסגור של קפקא
לפי הזוהר, למי שנתקע בשלבי הביניים, שאינו רואה את המסתתר ונשאר ברובד הפשט, אומרת התורה בלשון החכם במשלי (ט, טז) "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב". אולם לאוהב שלא התייאש והמשיך בחיפוש, מתגלה העלמה פנים אל פנים ומגלה לו את סודותיה. האוהב הופך ל"בעל תורה", כפשוטו – הוא נושא אותה לאישה, או־אז היא מסבירה לו את הרמזים התמוהים: "ראית דבר רמז שרמזתי לך בתחילה?" כאן הסוד מתחבר עם הפשט: "אז רואה הוא שעל אלו המילים שבתורה אין להוסיף ואין לגרוע".
אולם מהם אותם הרמזים? אם הבנתי נכון את מורי פרופ' שושני, אלו הם אותם פשטים קשים ומוזרים שלפעמים אנו מוצאים בטקסט. כפי שמורי קבע כאחד הכללים של הלימוד: "שים לב לכל תמיהה בקרי או במאמר. כרטיס הכניסה להיכל הידע – הקושיה". המוזרויות, השגיאות הדקדוקיות כביכול, הן אשר מצביעות על הסודות המצויים מתחת למה שנראה לעין.
שיטת פרשנות זו עלולה אולי להיראות בלתי שפויה, ואיני מתיימר למעט בקשיים שהיא מעוררת. היא שוברת את כל הכללים של ההקשר ושל הדקדוק. למרות זאת, אביא בפניכם דוגמה אחת, שנולדה בזוהר ובקבלה והתגלגלה במחשבה החסידית שינקה ממנה. אולם קודם רוצה אני להזכיר את הסיפור הקלאסי של פרנץ קפקא, "לפני שער החוק", שיאו של "המשפט". הסיפור האיום והמדכא הזה מתאר אדם הניצב בפני שער ומנסה להיכנס בו. לפניו שומר אימתני המונע בעדו להיכנס, והמבשר לו שבפנים ישנם שומרים מסוכנים אף יותר. כך עוברים ימים, שבועות ושנים. האדם מצפה נואשות לקבל רשות, אך לשווא. הוא מזדקן, ולבסוף, כשהוא עומד למות, הוא שואל את השומר: "הייתכן שבמשך שנים אלו אף אחד חוץ ממני לא ניסה להיכנס?" השומר צועק אז באוזנו שנחלשה: "אף אחד אחר אינו יכול להיכנס בשער זה. הוא היה מיועד אך ורק בעבורך". וכשהוא רומז למותו המתקרב מוסיף הוא: "עכשיו אני הולך לנעול את השער!".
גם ספר הזוהר מדבר על השער. זאת כשהוא מפרש את הפסוק: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ". הפסוק מדבר על בעלה של ה"אשת חיל". אולם הזוהר מפרש: מי נודע בשערים? הקב"ה. "דְּאִיהוּ אִתְיְידַע וְאִתְדַּבֵּק לְפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ". לכל אדם יש שער משלו, ובאותו השער הקב"ה מתגלה לו. ה"שערים" מתפרשים עכשיו על פי סוד, כשאותיות המילה המשחקות באופן חופשי וללא כללים. "שער" הופך ל"השערה" – כל אחד בונה לעצמו השערה, תמונת עולם מסוימת, ודרכה הוא פוגש את הקב"ה.
משחקי אותיות
אך עדיין לא סיימנו. האותיות ממשיכות לשחק. השערים שהפכו להשערות, הופכות כעת ל"שְׂערות". בקבלה ישנו דימוי מרכזי, שבו המציאות כולה מתוארת בדמות אדם, "אדם קדמון", שכמובן יש לו גם שערות. לפי דימוי זה, כל אחד מאיתנו תלוי כביכול באחת השערות של אדם זה. הדבר מבטא את רעיון הייחודיות של כל אחד ואחד מבני האדם. לכל אחד יש שם. וכך כותב בעל 'שפת אמת' (ויקהל תרנ"ו; במדבר תר"נ): "כל בריה מכיר את הבורא במין דעה ובינה מיוחדת שאין בריה אחרת מכיר באותו אופן. כדאיתא בזוהר הקדוש 'נודע בשערים', מה שאינו יכול להתוודע לאחר".
אמנם הפלגנו במשחק האותיות, אך עדיין המשחק לא הסתיים. ההמשך מצוי בדברי ר' נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, ראש חודש), שאצלו השערים, ההשערות והשערות הופכים ל"שיעורים" – מלשון שיעורים ומידות. הקבלה מדברת על א־לוהים כאין־סוף. אולם כשאנו חושבים עליו, אנו כאילו מטילים בו שיעור, מידה וגבול. זהו סוד רעיון הספירות – אנו מכניסים ספרות באינסוף. כדברי ר' שמעון באותו קטע בזוהר: הספירות הן שערים שדרכם אנו כאילו צופים לאינסוף. על כך מעיר ר' נתן שזה סודו של קורבן העומר – קורבן עומר שְׂעוֹרִים, ממנו למדנו ש"נודע בשערים בעלה". והנה לפנינו המשחק המלא: השערים, ההשערות, השערות והשיעורים, הופכים כעת ל"שעורים".
לפי סיפורו של קפקא, השער ייסגר מבלי שנוכל להיכנס דרכו. אולם לפי הקבלה, השער האישי שלנו פתוח. אנו מסוגלים להתאמץ, להיכנס דרכו ולממש את הפוטנציאל הדתי והקיומי, האישי והייחודי שיש בנו. אם אדם מסוים לא יממש אותו, אחת השערות של אדם קדמון תחסר. משהו יסודי יחסר בקוסמוס. ואולי בסופו של דבר, מסר דומה חבוי גם אצל קפקא. למרות הפסימיות השורה על הסיפור – הדרישה מאיתנו היא לא לפחד, אלא לפרוץ ולהעפיל.
