התגובות הפבלוביות בתקשורת המרכזית לאסון בהר מירון, שחיפשו את ראשו של נתניהו ואת ראשו של אוחנה, יוצרות תחושה קשה שהטרגדיה הזו הגיעה בהזמנה עבור אותו קומץ מעצבי דעת קהל ופוליטיקאים קטנים שהוציאו עצמם מן הכלל. גילויי אמפתיה מצידם, על מותם של ארבעים וחמישה יהודים, יבוטאו לכל היותר בדמעות תנין.
המטרה המיידית שסומנה על ידי אותו קומץ היא המשטרה ולא בכדי. מאז מונה המפכ"ל הנוכחי, רב־ניצב יעקב שבתאי, נושבת רוח חדשה ורעננה במשטרה. שינוי מהותי בתפקודה של המשטרה בכל הקשור להשבת המשילות, מתרחש. הדבר מתבטא בתהליך ריסוק ארגוני הפשע שצמחו במגזר הערבי ואשר הפעילו מערך פרוטקשן נגד אזרחי ישראל.
את נחת זרועם של ארגונים אלו, הפועלים גם ממניעים לאומנים, הרגישו קבלני עבודות עפר, חקלאים באזורי הספר ואפילו שוטרים בתפקיד. הפקרות זו, ששלטה במדינה שנים רבות, מטופלת עתה ביד ברזל והדבר הוא לצנינים בעיני אותו קומץ שקיומה של המדינה נהיה עבורו למעמסה נפשית. בין הקצינים הבולטים המובילים את המאבק בפשיעה ניצב המפקד האמיץ של מחוז הצפון במשטרה שמעון לביא, ולכן גם הוא מסומן כמי שיש להעלותו על המוקד.
על המלאכה הזו שרק החלה מנצח השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. תפקידו המכריע של אוחנה במערכה על המשילות יצר כלפיו מכנה משותף עוין המורכב מארגוני הפשיעה ומאותו קומץ מתוסבך. האם מעורב כאן גם כסף גדול? אולי רק ימים יגידו.
על כל אלה מתווספת התמונה של אוחנה מחובק עם רבנים על הר מירון בערב ל"ג בעומר. תמונה זו ניפצה את התעמולה השקרית נגד החרדים והגבירה את השנאה כלפיהם מצד מבקשי רעתם. פתולוגיית השנאה עצמית, שבה מתבוסס אותו קומץ, מדגישה ומבליטה היטב את אהבת ישראל של החרדים, אך ספק אם אפילו לקהילה זו נותר מקום בלב לערב רב.
הודעת מח"ש, על פתיחת בדיקה אם יש חשד לפלילים בהתנהלות השוטרים לפני קרות האסון, עלולה ליצור תחושת דז'ה־וו בקרב כחולי המדים. הכוונה היא למסע שנוהל נגד המשטרה אחרי אירועי אוקטובר 2000 שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים. אזרחים אלו השתתפו במהומות בוואדי ערה, בנצרת ואף בכביש החוף. כזכור, אירועי הטרור המדוברים כללו מעשי לינץ' ביהודים שנסעו בכבישי הצפון. במקרה אחד אף נרצח בכור־ג'אן מאבן שהשליכו ערבים לעבר מכוניתו בגשר ג'יסר א־זרקא. פעולתו הנחושה של מפקד המחוז הצפוני דאז אליק רון גדעה את ההתפרעויות בטרם יבשילו לכדי מרד או למימוש השאיפות האירדנטיות של ערבי ישראל.
פעולתה הנחרצת של משטרת ישראל בשנת 2000 הייתה דבר בלתי נסלח מבחינת מעצבי דעת הקהל בישראל, מאחר והיא שמרה על הריבונות הישראלית בצפון הארץ. בתגובה ל"פשע" המשטרתי הוקמה ועדת החקירה בראשות השופט תאודור אור. התוצאה של אותה ועדה אומללה, אשר לפניה נצלבו בכירי משטרת ישראל, הייתה משטרה מבוהלת ומהוססת. ההשלכות של היעדר מדיניות תקיפה ועקבית של המשטרה נגד פורעי חוק לאומניים, היא ההפקרות שבה נלחמת עתה המשטרה בגיבוי ותמיכה של השר הממונה.
הגיבוי המיניסטריאלי למשטרה אינו מובן מאליו והוא ראוי לכל שבח. זאת על רקע הבוגדנות שהפגין השר לביטחון פנים דאז, שלמה בן עמי, כלפי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר 2000, אשר ייתכן והייתה בין הסיבות שגרמו לאליק רון להפוך את עורו.
חשוב ללמוד את הלקח מאירועי אוקטובר, לחזק את ידי השוטרים ולהשתחרר מהנוהג הנפסד של עריפת ראשים. יש בכך גם הכרת טובה על פעולת המשטרה בעת האירוע כאשר השוטרים נחלצו לעזרת המתפללים והצילו רבים מהם. יש לקוות שדווקא עכשיו, כאשר משהו חדש מתחיל במשטרה, לא תחליט איזו ממשלת טלאים קיקיונית על הקמת ועדת חקירה שתהרוס הכול.
