אחת התובנות המהממות אליהן נחשפתי בחיי הרוחניים היא קביעתו של האר"י, אבי הקבלה הצפתית ובמובנים רבים אבי תנועת החסידות, האומרת שעם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה בקרב עמי העולם, לאו דווקא כעונש או ככפרה על עוון.
לפי דבריו, הייתה תכלית חיובית למהלך, תכלית הנובעת מיסודות תיאוריית שבירת הכלים. לפי תפיסה זו, בריאת העולם החומרי, בהיותה ניסיון בלתי אפשרי לחבר בין רוח לחומר, כשלה. בניגוד לתפיסה המקובלת לפיה העולם החל בגן עדן ומשם הוא רק מתדרדר, לפי האר"י התרחש פיצוץ נוראי במעבדה העליונה ותוצאותיה היו תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
כל האור התפזר והתערבב בפסולת, כמו יהלום שהתרסק לרסיסים בתוך פח זבל, או בארגז של חול. מכאן ואילך, שואפת האנושות לחבר את הפיסות ולאחות את הקרעים בתהליך הנקרא תיקון עולם. מכאן, שאילו עם ישראל היה נותר בארצו כל השנים, לא היה נחשף לתרבויות העולם ולא היה מצליח לברר את הבירורים הנדרשים בכל אותם המקומות, ועל כן נשלח למשימה גלובלית, לאסוף את רסיסי העולם כולו.
מעניין שבהסברים לתיאוריה זו נהוג להביא כדוגמה את המנגינות, סוגי המוזיקה השונים שבתרבויות העולם, שיובאו לעולם היהודי ונטמעו בתרבות, ובמיוחד בנוסח התפילה. במילים אחרות, אילו לא היינו יוצאים לגלות, אולי היה לנו סגנון מוזיקלי אותנטי מימי המקדש, ואולי אף מקדש, אך שני אלו, לפי האר"י, לא גדולים ולא חשובים יותר מהצורך באיסוף ניצוצות הסגנונות המוזיקליים והרעיונות הרוחניים המסתתרים להם בקרב תרבויות העולם. ללא גאולת הניצוצות כולם, לא תתכן גאולה אמיתית לעולם.
הנה כי כן, עם תחיית הציונות הובא לארץ מגוון אדיר של סגנונות תרבות שונים ומשונים. ייתכן כי מדינת ישראל מהווה היום את ריכוז העושר התרבותי המגוון ביותר, המשויך לעם אחד במקום אחד. למיזוג הקיים בארץ בין מזרח למערב, ובין צפון לדרום אין אח ורע בעולם. נכון, במקרים רבים הדברים מובילים למלחמת תרבות, הגולשת אל הפוליטי ואף אל האישי, אך לדעתי, הסיכוי גבוה מן הסיכון. תערובות מיוחדות מעין אלו מסוגלות להוליד יצירה חדשה ומרגשת, ברמות אותן העולם לא מכיר. עמיר בניון שר נתן אלתרמן, עידן רייכל מלחין מרוקאית, ריף נאמן שרה צרפתית ותומר יוסף בבלקנית – וזוהי רק ההתחלה. עולם חדש על מלא.
בתהליכי היצירה וההקמה של המדינה נעשו ניסיונות רציניים לטשטוש ההבדלים ואיחוד הסממנים. כור ההיתוך עבד שעות נוספות. פאות נגזזו, זקנים כוסחו, כיסויים הורדו, ובגדים קוצרו. הכל כדי להתאים לדמות היהודי החדש; הפועל החרוץ, איש האדמה, הפלח השומר, המסוקס והגאה. דבר לא רע ביהודי החדש הזה, כמובן, אך המחיר ששילמנו על מנת להגיע אליו במעין קיצור דרך בלתי אפשרי היה כבד מאוד. כל הניצוצות שאספנו במשך אלפיים שנה הושלכו חזרה לתהומות הנשייה.
כל עמלנו, לפי תפיסת האר"י, היה כמעט לשווא. במאמץ של הרגע האחרון, דור חדש קם בארץ, דור שלא היה מוכן לקבל כמובן מאליו את גידולו על גבי מצע מנותק. מבין החרכים הבחינו כי מתחת לרצפת האספלט מודחקת קרקע עשירה, עמוקה מיני ים. גילינו אף כי שורשינו הגדועים, ארוכים. והם עודם שם, פועמים.
החיבור למסורות המוזיקליות הקדומות המתקיים בקהילות יוצרות חדשות, כמו למשל במרכז האמנים תקוע ואצל חברי אגודת הפולק התקועית, מגלה יותר מאשר גוון או צבע. ההבנה שמאחורי כל פיוט מוכר מבית הכנסת יושב לו ערבי עם נרגילה, היא מעבר לסתם תובנה. ברגע בו נלמדים הניגונים המקוריים, על שפתם ומילותיהם, נוצר כיס של עושר תרבותי אנושי החורג מגבולות הזמן והמקום, ומאפשר גישה למקומות בלתי מושגים בדרכים שאפילו לא ידענו שקיימות. הכוח שמעניקה השליטה בניגונים המקוריים לנגנים, כתושבי המקום, הוא בלתי נתפס.
האפשרות לגשת בגובה העיניים לתרבות ולשוחח עימה באופן בלתי אמצעי היא לא פחות מגאולה. נגן דרבוקה מתנחל־ימני־דתי שעובר ליד חתונה פלסטינית ונכנס בטבעיות להשתתף בחפלה עד שנישא על כתפיים והופעה משותפת של נגנים ערבים ויהודים במרכז שיתוף פעולה בין מתנחלים לפלסטינים, אינם מחזות נדירים במחוזותינו. למעשה, השינוי התודעתי המתאפשר בעקבות הגילוי, משלים זווית נצרכת להפריה שאינה ניתנת להזרעה מלאכותית, משום גורם אחר. פריצת דרך של ממש, למעשה. איסוף הניצוצות ואיחודם בפועל.
המוזיקה הערבית והמסורת היהודית המזרחית מלאים עולמות של חופש. אי־ציות לכללי המקצב הסולם, לקיחה של הזמן ורבעי הטונים מאפשרים גמישות מקסימלית לביטוי. הנחת מצד אחד והתשוקה מצד שני – אינסופיים. הצבעים עזים. כל אלו עשויים להיות לתרופה לתרבות המערב, כפי שאלמנטים של סדר, משמעת ואיפוק עשויים להיות ריפוי לעולם המזרח. ההתמזגות בינהם אם כן – היא האמת, היא הרפואה, איסוף הניצוצות, ודרך הגאולה.
יוסי סוויד הוא חבר מרכז האמנים של תקוע ורכז המוזיקאים של אגודת הפולק התקועית.
