בעבר הוא היה נחשב לקוסם פוליטי ולקמפיינר משובח, אבל בשנתיים וחצי האחרונות הוא רשם בעיקר כישלונות. בחודש האחרון בנימין נתניהו, האיש שאין טריק פוליטי שהוא לא מכיר, לא הצליח להשפיע על שום מפלגה מלבד הסיעות החרדיות, עד שאיבד את המנדט ליאיר לפיד. הוא ניסה את מזלו בציונות הדתית, אצל סער, בכחול לבן, אצל מנסור עבאס מרע"ם. הוא היה מוכן להציע אפילו את חצי המלכות, אבל לא האמינו לו. אפילו בנט הסתייג וביקש מנתניהו להציג קודם ממשלה. בנט ידע שאילו היה מקבל את הסכם הרוטציה – נתניהו היה מפיל את הכול בסוף על איזה פרט טכני וגורר את כולנו לבחירות חמישיות, משאת נפשו.
בנט לא התפתה, וממילא לנתניהו לא היה רוב. המנדט עבר ליאיר לפיד שמציע לבנט רוטציה דומה, אבל עם אחוזי אמינות גבוהים פי מאה. עכשיו התחילו הצקצוקים והבעיות הפנימיות בימינה. ביום רביעי פרץ לתודעה ח"כ עמיחי שיקלי, שעד היום מילא פיו מים. שיקלי הסביר שהוא מתנגד לממשלה אפשרית של לפיד ובנט בשלושה מישורים: האתי, הדמוקרטי והלאומי. הוא מתקומם על בנט שהבטיח ממשלה ימנית והודיע שלא יכתיר את לפיד לראש הממשלה. הוא מוסיף שאסור להפר הבטחות לבוחר, וכי לא ייתכן שממשלה תניח בצד סוגיות לאומיות נפיצות, כפי שהסכימו חלק ממנהיגי גוש השינוי.
ממשלת לפיד־בנט אם תקום, היא ממשלת ימין מובהקת, לצערי. בנט, שיהיה ראש הממשלה הראשון, הוא דתי־לאומי וימני שלא מוכן לשום פשרה מדינית
שיקלי לא חי כאן בשנתיים האחרונות? הוא לא רואה איך נתניהו, מנהיג הממשלה הימנית שאליה שיקלי שואף – פגע לאורך הדרך בנפתלי בנט, מי שהיה אמור להיות לכאורה שותף טבעי שלו לממשלת ימין שכזו? שיקלי גם לא רואה איך נתניהו הפך לאייקון של הפרת הבטחות, שמנסה לשנות כללי משחק באמצע המשחק ולהריץ כאן בחירה ישירה שמתאימה לו. אותו נתניהו שהפיץ בדותות (גם על בנט עצמו) ושינויי גרסה. הרי נתניהו אמר שלא תהיה כאן רוטציה, ושבנט לא ראוי להיות ראש ממשלה עם שבעה מנדטים. זה לא הפריע לו כמובן להציע לו את ראשות הממשלה.
גם במישור הלאומי שיקלי טועה. ממשלת לפיד־בנט אם תקום, היא ממשלת ימין מובהקת, לצערי. בנט, שיהיה ראש הממשלה הראשון, הוא דתי־לאומי וימני שלא מוכן לשום פשרה מדינית, אלא רק לריבונות וסיפוח. בשנתיים הראשונות יהיה לו גם מספיק כוח לעצב את דרכה של הממשלה הזאת. גדעון סער, שבו תלויה ממשלת השינוי, הוא איש ימין הרבה יותר מבנימין נתניהו, שלא לדבר על חבריו לרשימה, זאב אלקין, בני בגין ויועז הנדל. אביגדור ליברמן הוא מתנחל מיליטנטי מנוקדים, שלא שינה מעולם את עמדות הטרנספר הבסיסיות שלו. מי שכורך את ליברמן ואת ישראל ביתנו עם השמאל, יכול לומר שגם איתמר בן־גביר הוא שלום עכשיו.
יאיר לפיד הוא לא איש שמאל ואפילו לא איש מרכז. הוא מתגאה בכל הזדמנות בבית הימני שממנו הגיע. אין לו ברזומה שום יוזמות שלום מפתיעות מול הפלסטינים או איזו אמירה סוציאליסטית רחמנא ליצלן. גם בני גנץ וחבריו בכחול לבן הם לא אנשי שמאל, אלא נטועים היטב במרכז המפה. השמאל האידאולוגי היחידי בגוש השינוי נמצא בעבודה ובמרצ, אבל הם מונים יחד 11 מנדטים. זה בטל בשישים מול המסה הימנית והמרכזית בממשלת לפיד־בנט־סער, אם אכן תקום.
הממשלה הזאת לא חייבת את תמיכת רע"ם והמשותפת. שתי הסיעות הערביות יכולות להימנע בהצבעה, ואז תקום ממשלת השינוי הימנית בראשות בנט בשנתיים הראשונות. ראש הממשלה נתניהו כבר הכשיר את רע"ם ומוכן להישען עליה. למה זה לא יכול לקרות גם בצד השני? אני בטוח שבסוף התהליך, או אפילו בתחילתו, מפלגות חרדיות יצטרפו לממשלה בראשותו של בנט. הן לא בנויות לאופוזיציה.
ואם מדברים על הפרת הבטחות, אז בנט התחייב בכל פורום שלא תהיינה בחירות חדשות. לנתניהו אין ממשלה. הוא תובע להחזיר את המנדט לכנסת, כדי לגרור את המדינה לעוד סיבוב בחירות הרסני. אם שיקלי דואג כל כך למדינה הזאת במישור האתי, הלאומי והדמוקרטי, זה בדיוק מה שהוא צריך למנוע בכל הכוח – בחירות חמישיות.
עד כאן
עברנו הרבה דרמות ואירועים מטורפים בימים האחרונים, אבל היה אחד שעלה על כולם. המרוץ של בנימין נתניהו אחרי הבחירה הישירה. זהו לא רק רעיון מופרך, אלא מסמל את האופן שבו מצליח נתניהו לסכם את שנותיו האחרונות בתפקיד – הדרך העקומה ביותר שבחר ראש ממשלה כדי להישאר בשלטון. ארבע מערכות בחירות שאליהן הוא גרר את המדינה במחירי עתק – כלכליים, חברתיים ואזרחיים – לא הספיקו. אם כל זה לא הולך, אפשר לכופף את המדינה עוד יותר. מהנדסים מערכת בחירות נוחה; רותמים את הכנסת למשחק חדש שלא הכרנו; ממציאים מציאות אנטי דמוקרטית שלפיה בבחירות הישירות הללו לא ישתתפו בוחרים חדשים; ומנסים להעביר את יצור הכלאיים הזה בוועדה מסדרת זמנית, בכנסת שלא מתפקדת ולא קיימת כבר שנתיים וחצי רק בגלל אינטרס נמשך של ראש הממשלה.
בדרך לבחירה הישירה הזאת כל האמצעים כשרים. גם אם זה אומר לדרוך על שותפים, חברים וכל מי שיכול להציג אלטרנטיבה, גם מתוך מחנה נתניהו. גם מידה של חוצפה לא חסרה כאן. נתניהו הרי דרש מנפתלי בנט לתמוך בבחירה הישירה. בנט יכול להיות ראש ממשלה, אבל נתניהו תובע ממנו לצאת לעוד מערכת בחירות, בשיטה חדשה, כדי לראות את נתניהו נבחר, אף על פי שבנט חושב שהוא נכשל ואינו ראוי.
הבחירה הישירה לא תצא כנראה לאוויר העולם, תודה לא־ל, אבל כישלון הסיפור הזה דווקא מציף נקודה טובה. המערכת הפוליטית ידעה לומר לנתניהו – עד כאן. מדינת ישראל אחרי משבר הקורונה ובכלל היא לא משחקי בחירות אינסופיים בשיטות הזויות. עדיין יש כאן חוקי יסוד מחייבים שאי־אפשר לשנות מהיום למחר. יש כללים ויש ציבור ענקי שמאבד אמון בדמוקרטיה, ואי־אפשר לערער אותו עוד יותר – כי אחרת לא יישאר כאן כלום.
