אני עדיין מנסה לעכל ולנתח את רגעי האימה ההם בשבוע שעבר. ליל חגיגות ל“ג בעומר שתחילתו בשמחה והתרוממות, וסופו בטרגדיה לאומית שלא נראתה כמותה אולי מאז קום המדינה.
אמנם עבר כשבוע מאז האסון, אך ברור לי שייקח זמן רב עד שאצליח באופן אישי להשתחרר מהמראות הקשים שזרמו בכל רשת אפשרית. הפחד על ילדיי והבחורים שהיו איתם שם, החרדות על “מה היה קורה אם“, והאשמה.
כן, האשמה.
אני יודעת שרובנו לא ביקרנו במירון ביום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, ויודעת שבכל שנה עולים עוד ועוד קולות בעד או נגד קיום האירוע הזה, ונשמעים סיפורי ניסים של ילדים שאבדו להוריהם ודוחק רב במקום ההומה, שאיכשהו נגמרו בשלום.
אומר את האמת, אני לא לגמרי שלמה עם ההילולה הזו. עוד מאז שרזיאל היה, תמיד ביקשתי שהוא ייסע בזמן פחות עמוס, שבו לא יוכל למצוא את עצמו בסכנה.
גם השנה, כששלחתי את ילדיי (שני הבנים, בני ארבע ושבע, בליווי שני בחורים שהם להם כאחים), הלב שלי לא היה שקט. זה לא שאני לא סומכת עליהם. יש לי אמון מלא בהם כבר שלוש שנים ואני יודעת שהם יעשו הכול כדי לשמור על ילדיי.
ועדיין, לאחר מעשה הרגשתי שחובתי ההורית לקתה בחסר באותו היום. שהדחקתי הצידה אחריות כבדה שהייתה עלולה להיגמר בעוד טרגדיה משפחתית, שלא נדע.
אני יודעת, חלקכם לבטח חושבים שאני מלקה את עצמי לחינם ושלא כך אנחנו היהודים צריכים לנהוג, שהחכמה היא להתבונן קדימה ולצמוח ממשברים. וזה נכון.
אבל לפני הצמיחה וההתרוממות אני רוצה לקחת את האירוע הנורא הזה למקום אישי ופרטי, ובו אני אומרת באופן חד־משמעי שאת חטאיי אני מזכירה היום. לא פעם אני חוטאת בלסמוך על הנס הרבה מעבר למה שמותר לי.
כבר מערב ל“ג בעומר, או אפילו כמה שבועות לפני כן, כשהבנות שלי הודיעו שהן מתכוונות לעשות מדורה עד אור הבוקר, כבר כשראיתי אותן אוספות קרשים ברחבי היישוב עם בנות גילן, ידעתי שאני לא אמורה לישון בשקט. לא יכולה להיות בטוחה שהכול יתנהל כשורה, בטח כשאף מבוגר לא לקח אחריות מלאה על הלילה הזה. כשידעתי שהן יעברו לילה ארוך ומרתק לאור המדורה, אבל איש לא יהיה שם כדי להגן עליהן מכל צרה שלא תבוא.
נכון, אני גרה ביישוב קטן, קהילה חמה ועוטפת, כולם מכירים את כולם וכולם שומרים על כולם. אבל יש לא מעט סיפורים על קהילות כאלה, שנשברו באחת והתמוטטו בגלל טעות אנוש או מריבה טפשית, חדירת מחבלים או חלילה הטרדה מינית, או מוות ברשלנות.
השבוע הרגשתי שאנחנו כפסע מעוד אירוע כזה, ושום דבר לא מבטיח לי שאנחנו לגמרי בטוחים.
אני לא מאשימה אף אחד, רק את עצמי.
את החוצפה שיש לי לפעמים לומר בקול “יהיה בסדר“, ובכך להתגרות בסדרי עולם ולתת להשם יתברך לשבור את הראש איך להציל אותי ואת ילדיי כל פעם מחדש.
תודעת סמוך
זה לא שאני מתכוונת לפתח עכשיו חרדות קיומיות ולמנוע מילדיי או ממני לחיות בחופשיות. אני לא מתכוונת להתהלך בעולם במנוסה מצרות ומכות שאני לא יכולה לצפות. אבל אני כן מתכוונת להוסיף על כל פעולה בחיי שתי שאלות שאני מרבה לדלג עליהן: האם אני נוהגת בזהירות? האם בהתנהלות שלי אני בוודאות לא פוגעת באחרים?
לרוב, לפחות אחת מהתשובות לשאלות האלה תהיה שלילית. חשוב לי לציין שאני מדברת עליי ורוצה להאמין שאולי אני מיעוט. אבל אם נחשוב על זה, נשים לב שאכן – כשאנחנו נוסעים בכביש ומציצים לטלפון, כשאנחנו בוחרים לא לרכוב עם קסדה, כשאנחנו נכנעים לילד ונותנים לו לאכול סוכריה או שקד שלא תואמים לגיל שלו, אנחנו בעצם סומכים על הנס. לא מתנהלים בזהירות ופעמים רבות פוגעים גם באחרים.
ובעיניי גם הבחירה לשלוח את ילדיי למירון או לתת לבנות שלי להישאר ליד המדורה ללא השגחה וללא מודעות לסכנות עד שעות הלילה המאוחרות, מביאה אותי למחשבה שאולי קצת כשלתי בזהירות הזו. אפשרתי לי ולסביבתי להיות באמון עיוור ובתודעת “סמוך“.
אבל יחד עם זה, בעודי כותבת שורות אלו המכילות בתוכן המון חשבון נפש, יש בי רצון עז לקום, לדפוק על השולחן, ולדרוש מהריבון שייקח אחריות. שיגיד לי ברוך מרגיע ומלטף – “אל תדאגי, אני כאן, שומר ומגן עליך, לא ישן למענך“.
הסיבה האמיתית לכך שאני מרשה לעצמי לזרוק אחריות ולספר לעצמי סיפור ורוד ש"יהיה בסדר" היא שיש לי אמון שבאמת יהיה בסדר. יש לי אמון שמי שאחראי על ביטחוני אכן עומד על המשמר ועושה זאת יומם וליל.
ואני רוצה לסמוך עליו. אני רוצה לזרוק אחריות על הבורא (וגם על מי שיושב בהנהגה), בידיעה גמורה שכולם עושים הכול כדי שאוכל לישון בשקט. בלי להתעורר לפחדים ממציאות מאיימת שאני זוכרת כטראומת ילדות, מימי הפיגועים האימתניים בשלהי שנות התשעים.
אני יודעת שהעולם הזה עומד תחת השגחה חד־משמעית וקפדנית. אני יודעת שכל מהלך בעולם תוכנן היטב מבעוד מועד, ואף אחד מההרוגים או כוחות ההצלה לא נקלע בטעות למקום.
אבל יחד עם הידיעה הזו, אי אפשר להתעלם מהאחריות שלנו על המציאות. אי אפשר לבנות תמיד על ישועת השם ולתת לה מקום עיקרי בחיינו. גם אם היינו רוצים מאוד שהיא תהיה איתנו תמיד. ואני מתפללת, בסיומו של שבוע מתיש ומחזק כאחד, שאזכה לזהות בצורה בהירה ומדויקת את האיזון.
