מאמי, תגיד, מה דעתך על עוד ילד?

בשבועות האחרונים ד"ר זמרי ואני יושבים ושותקים במרפסת. פעם היינו מדברים הרבה, ממש עד לא מזמן. כל ערב אחרי התופת עם הילדים והעבודה היינו מתיישבים לטקס הקבוע שלנו במרפסת, אני הייתי מכין שתי כוסות קפה – לי קפה נמס של מספרות, ולה קפה איכותי מגורען – והיינו יוצאים החוצה עם שתיהן, מדי פעם מחליקים סיגריה, ובעיקר מדברים על מה שעבר עלינו. לא משהו ארוך, כמה דקות, לא שיחת נפש אלא עדכון כללי כזה פלוס התמרמרות קלה שמזכיר לנו: בין גפן שקיבלה מכה במצח ופלג שביקש שנקנה נקניק כי הוא אוהב ואדם שבכה מלא אחרי הגן כי נרטבה לו ברך אחת, אנחנו גם זוג. אבל בשבועיים האחרונים – שתיקה. לא כי רבנו. כי אנחנו מתלבטים.

הכול התחיל בפסגת נמס־מגורען כזאת. דיברנו קצת על הנסיעה הבאה שלה לחו"ל במסגרת העבודה, ועל הנסיעה הבאה שלי לעבודה במסגרת העבודה, ואז, במעבר חד במיוחד, שירן פלטה לאוויר שאלה לא לבעלי לב או חשבון בנק חלש: מאמי, תגיד, מה דעתך על עוד ילד?

היא תפסה אותי לא מוכן, אבל לרוב אני לא מוכן אז היא תפסה אותי במצב די רגיל. דפקתי מהר שלוק מהקפה ואמרתי לה שתחזור שוב על השאלה כי לא שמעתי עאלק. כשהיא חזרה על השאלה ניסיתי להתחמק באמצעות הומור דלוח ועניתי שזה נורא תלוי על מי היא מדברת, כי נראה לי ששני ודורון דווקא יסתדרו עם עוד אחד. אבל מה דעתי על עוד ילד?

שבעה מקומות

עכשיו, זה לא שאני מתנגד בטירוף; אבל מעצם היותי דחיין כפייתי הייתי מעדיף שנדבר על זה בעוד חודשיים ככה. למה בעוד חודשיים? לא יודע, תמיד יותר טוב בעוד חודשיים. האמת שבתקופה האחרונה אני חושב על זה הרבה, אני הולך עם התאומים והעולל לגן השעשועים, משחרר אותם לסרנגטי של המגלשות והנזלת, ומסתכל עליהם מהצד. כל כך שונים; העולל מנהיג ואסרטיבי, מכיר חברים ברגע ומנהיג גם אותם. הזאטוטית שובבה ומלאת דמיון, ומרוכזת ולא סופרת אותי ממטר במשך שעה וחצי כשהיא עם חברה. והזאטוט – תזיזתי וקצת חסר ביטחון ודבוק אליי כמו מסטיק ומלא הומור ונראה שוודי. והם שונים עד כדי כך שהם מעוררים בי את השאלה איך יהיה הילד הבא, או הילדה הבאה.

אני לא יודע אם זה הזמן המתאים, אמרתי לה ולקחתי עוד שלוק מהקפה. היא לא היססה ושלפה את הקלף "אני לא הולכת ונהיית צעירה יותר". אמרתי לה שמתאים לה תפקיד שגרירת פולין, ואני ניצלתי את הצחוק שלה כדי להעביר נושא, אבל היא תפסה את הנושא שלי, זרקה אותו מהמרפסת וחזרה לנושא שלה. לא בא לך עוד אחד? תראה איזה חמודים הם. החלטתי לנקוט בגישה הפוליטית והעברתי את המנדט להרכבת משפחה אליה. מתברר שגם היא לא כל כך סגורה על עצמה: מצד אחד היא בשקט יכולה לתפעל גם חמישה ילדים, מצד שני היא בתחילת קריירה מופלאה ששואבת ממנה המון זמן, וזה לא שהיה לנו כל כך פשוט עם התאומים – בכל זאת, הם באו ביחד.

אז הצעתי לה שנעצור. כי זה היה ביום שני, ואף אדם שמכבד את עצמו לא מקבל החלטות גורליות ביום שני. קבענו דייט מרפסת לעוד שבועיים. כל אחד ילך לחשוב קצת עם עצמו ונחזור לכאן בדיוק באותה נקודה בקרוב ונשתף במה שהחלטנו.

מאז ועד היום ראיתי בכביש רק כלי רכב עם שבעה מקומות. זו קלישאה, אני יודע, שארבעה ילדים זה כבר להחליף אוטו, אבל זו קלישאה סמלית. היקום אומר לך: "אוקיי, כדאי שתדע שכרטיס הכניסה שלך לעולם הארבעה ילדים מתחיל ב־180 אלף שקל".

תיק של משפטים

רק עכשיו אנחנו מתחילים להתכנס לחיים נורמליים. הילדים מתחילים להיות סוג של בני אדם, זאת אומרת, הם בוכים רק כשהגיוני לבכות. הם הולכים לחברים לבד, אוכלים לבד, מדברים ברור. אני לא בטוח שיש לי כוח להיכנס לעולם של משפטים כמו "מאמי, חיטאת בקבוקים?", "מאמי, תחליף לו", "מאמי, נראה לי יש לה גזים", "מאמי, יש לי יום מטורף מחר, תקום אתה". מצד שני, העולם הזה כולל גם משפטים כמו "היא דומה לך, לא, רגע, היא דומה לי", "מאמי, היא התהפכה היום בפעם הראשונה", "תראה איך הוא מחייך". נשאלת רק השאלה איזה תיק משפטים אני רוצה.

כשהמגפה השתוללה פה הנושא כבר עלה בחצי רמז. רצינו לדעת לאן הולך כל הקטע הזה של קץ האנושות, אז החלטנו לדחות קצת. אבל הנודניקים המציאו חיסונים, ביבי הנודניק הביא אותם, וכולנו כנודניקים הורדנו מסכות וחזרנו לנג'ס למלצריות. אז עכשיו צריך להחליט.

אתם בטח יושבים עכשיו מול הטור ומגחכים על זה שאני מתלבט על הרביעי; חלקכם לא עצרתם לחשוב על השביעי. אבל תבינו אותי, אני מגיע מחברה שבה שלושה ילדים הם הסטנדרט. כשמישהו מספר לך שיש לו שלושה, התשובה המנומסת היא "אני מבין שסגרתם את הבאסטה". ארבעה ילדים הם הצהרה: אנחנו מיוחדים, אנחנו לא כמוכם. אין לי חבר חילוני אחד עם ארבעה ילדים, כל השכונה שלי אבא־אמא־שלושה ילדים.

אני יודע גם שכל הטור הזה מתעלם מאמת פשוטה, העולם לא עובד ככה שאתה מחליט שאתה רוצה עוד ילד וזה קורה. לחלקנו זה אתגר קשה, וגם לנו לא הלך ממש בקלות. עצם ההתלבטות יש בה מן ההתנשאות וההנחה שזה תלוי בי. זה לא. אני רק צריך להחליט כמה השתדלות תהיה.

אז עברו שבועיים, וחזרנו למרפסת, והשתיקה התארכה. היא לקחה שלוק מגורען, אני שלוק נמס, ועוד שלוק ועוד שלוק. אחרי רבע שעה החלטנו שדי, פשוט נספור עד שלוש, ובשלוש כל אחד יגיד מה הוא החליט. לקחנו נשימה ארוכה, ושירן התחילה לספור: אחת… שתיים… שלוש…

הסכמנו להחליט בעוד חודש. אין כמו דחיינות.