האירוע המכונן הפרטי שלי במירון התרחש לפני כעשור וחצי. עד אז הכרתי את עולם הסוד בעיקר דרך הטקסטים. אמנם המשיכה הבלתי מוסברת אל הפִּלאי התעוררה בי כבר בגיל צעיר; מאז עומדי על דעתי בלעתי כל אות כתובה המתייחסת במישרין או בעקיפין אל דעת העולמות העליונים – מקבלה וחסידות, דרך פסיכולוגיית המעמקים וספרות מהמזרח, ועד לקלוריות הריקות במדפי הניו־אייג'. אבל המעבר מהמושגי והמופשט אל החושי־דימויִי קרה שם, על ההר.
הגעתי אל הציון בשעת ערביים של יום חולין קיצי, מותש מטיול רגלי ארוך. אחרי תפילת מנחה וכמה פרקי תהילים הצמדתי את המצח אל קיר השיש הצונן. מה שקרה שם, ללא שום הכנה, טלטל את הווייתי. ילאה הפה מלספר את המתרחש כאשר השערים הפנימיים נפתחים והתודעה נקרעת אל האינסוף. תיאורים של אירועי קונברסיה (הפיכת הלב) – מהסוג שתיעד ויליאם ג'יימס בספרו המכונן "החוויה הדתית לסוגיה" – נוגעים קצת בפנומנולוגיה של ההתרחשות: החזיונות, הצבעים, המראות, הדמעות, החשמל המפרק את הגוף והנפש, חוויית ההיפתחות אל הידע החדש, חיבורים לא צפויים שנרקמים בתודעה, התפרצות של יצירתיות מזוקקת. כשאספתי את עצמי כמה שעות מאוחר יותר, הרמתי טלפון לתלמיד חכם מיוחד שעמדתי בקשר עימו. הוא הרים את השפופרת לאחר צלילי חיוג ארוכים, והמילים הראשונות שלו היו: "עשו לך אמבטיה, אה?"
בסוף זה נגמר. התודעה הרחבה מסתלקת, בן אנוש לא יכול להחזיק בה זמן ממושך. אחרי שהלפידים כבים וקול השופר מסתלק, הנהר היוצא מעדן הופך לזיכרון רחוק, ולהט החרב המתהפכת חוזרת לשמור את דרך עץ החיים. העולם חוזר להיעלמו, גלעין הקיום מתכסה בקליפתו, אבל החותם שנצרב בנפש נשאר. מי שפקח פעם את עיניו, לעולם לא יוכל לעצום אותן שוב לגמרי. הפרספקטיבה שלו על הקיום תשתנה. האינטגרציה בין הסוד ובין החיים הגלויים תדרוש אמנם מסע חיים שלם, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.
גם בלי רגישות מיסטית גבוהה, אפשר להבין שלמקומות הללו יש כוח משיכה חזק שרובו עובר בערוצים עוקפי תודעה. ב"קונטרס ההשתטחות" שחיבר ר' דובער שניאורי, האדמו"ר האמצעי מחב"ד, הוא נותן סימנים במשתטחים על קברי צדיקים, ומחלק אותם לחמישה מעגלים. בפנימי נמצאים בני עלייה בודדים שהמוטיבציה שלהם מיסטית־נבואית. הם מבקשים לזכות ל"עיבור" מנפש הצדיק לשם "התגלות עצם אור נשמתם". בקצה השני נמצא המעגל החיצוני, הסוציולוגי, המאכלס את "העם שבשדות". אלו שיאיר גרבוז כינה "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים על קברי קדושים".
כל דאלים השתלט על שטח באתר ועשה בו כרצונו. למועצה האזורית לא היה כוח להתעמת עם הגופים החזקים, והיא נמנעה מפיקוח על המבנים המסוכנים
מטבע הדברים השיח העוסק בפולחן שהתפתח סביב המקומות הקדושים מתייחס למעגל החיצוני בלבד, ומתעלם ממקורות ההנעה העמוקים והסמויים שלו. ברובד הזה לא רק חילונים, גם דתיים רציונליים חשים לעיתים סלידה עזה מהגוון הדתי שהם פוגשים על ההר, ונימוקם עימם. זו לא רק ההתנשאות המובנית של המעמדות הגבוהים על הנמוכים. ההיסטוריה מלמדת שהכוח הגנוז בסוד מכיל גם סכנה גדולה. המקובלים זיהו את ל"ג בעומר עם ספירת "הוד שבהוד", אבל ההוד הזה, כפי שנכתב בספר דניאל, לפעמים נהפך למשחית.
המשוואה הרוחנית פשוטה והרסנית: הרוחניות מייצרת כוח, והכוח מושך אנשים לא רוחניים. כאשר המרכיב האי־רציונלי שבסוד מתרכב עם אינטרסים פוליטיים, התוצאה היא קטסטרופה מוחלטת. העומק הופך לאסקפיזם, הפנימיות לעריצות, הקסם לאלימות.
המסחור של הקדושה
תהליך המסחור והפוליטיזציה של הילולת הרשב"י התחיל לפני קצת יותר משני עשורים. עד אז, ל"ג בעומר במירון הציע רוחניות לואו־קוסט עממית פשוטה ומלאת קסם. הדוכנים עם הקמעות והפוסטרים, מוכרי האשליות ב"איגרות קודש", מציעי הישועות בהוראת קבע, מוזגי מיץ פטל מח"י רוטל, מגישי קיגל קר בתבנית חד־פעמית. "הצדיק", "הרבי", "רבינו" ו"הרב זצ"ל" הסתדרו יופי יחד.
גם בשנות השמונים והתשעים ההר היה עמוס בלילה הזה, אבל רובו היה מאוכלס באוהלים שמחים של משפחות מסורתיות מהפריפריה; "הדלקה" של חצר אחת – חסידות בויאן – שרכשה את הזכות מההקדש הספרדי המקורי; מקובלים שהיו מגיעים לפנות בוקר להשתטחות; להקות כליזמרים; ועמך ישראל שהיו עולים, מסניפים את ה"דלק" של ההר וחוזרים לביתם שמחים וטובי לבב.
עם השנים הלך ההר ושינה את פניו. במקביל למאבקים שבין ההקדשות, הגורם שעיצב יותר מכול את ההילולה החדשה הוא הפוליטיקה החרדית – גם הש"סית אבל בעיקר החסידית. החצרות הגדולות – המתחרות על משאבים, יוקרה ומעמד – כבר לא הסתפקו בהדלקה של האדמו"ר מבויאן והחלו להשתלט ולסחור בזכויות על "הדלקות" שונות. כל הדלקה מסמנת שליטה על טריטוריה וזמן משלה, במרחב העמוס ששמו ל"ג בעומר במירון. הכליזמרים הספונטניים פינו את מקומם למערכות הגברה ענקיות, השינוע של המסות הגדולות מהריכוזים החרדיים דרש היערכות לוגיסטית כבדה והקמת טריבונות וגדרות. המאכערים והעסקנים החלו להיאבק על הפרדת שבילים ונתיבי גישה, משמרות צניעות נטלו לעצמם סמכויות בכוח והפרידו מסלולים ומתחמים, טונות של גדרות ומעקות אלומיניום גידרו שטחים וסימנו טריטוריות, והררי זבל ואשפה כיסו את ההר בכמויות.
ההיסטוריה המשפטית של ההר רוויה במחלוקות. במשך שנים התחלקה השליטה בין ההקדשות הספרדים ששלטו במבנה הציון של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, וההקדשות האשכנזים ששלטו בחלקות סמוכות. בשנת 1998 קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים כי אתר הקבר כולו ינוהל במשותף בידי ההקדש הספרדי וּועד ההקדשות האשכנזי. על פסק דין זה הוגש ערעור, אך הוא נדחה בינואר 2000 בבית הדין הרבני הגדול.
במקביל הוגשה בשנת 1997 תביעה אזרחית, במסגרת העימותים הפנימיים בין ההקדשות – האשכנזי והספרדי. שמונה שנים מאוחר יותר, באוקטובר 2005, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי מאחר ששטר ההקדש הספרדי המקורי אינו בנמצא, אי אפשר להוכיח שמדובר בהקדש דתי, ולכן אין לבית הדין הרבני סמכות לגביו. פסק הדין הפך למעשה את מתחם רשב"י להקדש אזרחי, וסמכות השיפוט עליו נמסרה לרשם ההקדשות ולבית המשפט המחוזי.
כדאי להתעכב על הנקודה הזאת. משמעותה היא שב־16 השנים האחרונות המתחם נתון לחסותו של רשם ההקדשות האזרחיים, הפועל כגוף רגולטורי במסגרת רשות התאגידים, ולבית הדין הרבני אין כמעט השפעה עליו. אגב, שטר ההקדש המקורי נמצא לפני שנה בדיוק. הוא אמנם מוכיח שמדובר בהקדש דתי המסור לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, אולם ככל הידוע שום גורם לא הניע עד כה תהליך משפטי במטרה להחזיר את ההקדש לשליטת בתי הדין.
כפי שנראה בהמשך, העברת הסמכות לידי המדינה רק החריפה את המצב. מי שערער על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת היה היועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש ביקש מבית המשפט העליון לקבוע מנגנון ניהול שיאפשר פיקוח ממשלתי מחד גיסא, ונציגות ראויה לאפוטרופסי ההקדשות מאידך גיסא. גרוניס אמנם דחה את הערעור, אולם קיבל את המלצת היועץ והורה על ייסוד מנגנון ניהול חדש למתחם: "ועדת החמישה". נקבע שיו"ר הוועדה יהיה נציג מטעם המדינה, שני חברים ימונו מטעם ההקדשות הספרדיים ושניים מטעם ההקדשות האשכנזיים. לתפקיד היו"ר מינה משרד המשפטים את הממונה על המקומות הקדושים ורב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ.
בדצמבר של אותה שנה פורסם דו"ח המבקר, ובו כותרות ביניים כמו "כשל מערכתי" ו"שיתוק". מי שיקרא אותו היום, יותר מ־13 שנים ממועד פרסומו, עשוי להסיק שהעובדה שהאסון הנורא התרחש רק עכשיו היא כשלעצמה נס. "דרך ניהול מתחם רשב"י באמצעות גופים פרטיים, ופיקוח חלקי על ידי גופים ממלכתיים, נכשלה וגרמה לפגיעה במקום ובציבור", קבע המבקר. "ליקויים במערך כיבוי האש ודרכי המילוט ששירותי הכבאות מתריעים עליהם מזה שנים, והמהווים סכנה לציבור, לא תוקנו על ידי ההקדשות המנהלים את המבנה. למרות זאת נתנו שירותי הכבאות בכל שנה אישור זמני לקיים את האירוע בל"ג בעומר. בל"ג בעומר ה'תשס"ח לא היה בדרכי הגישה למתחם רשב"י כדי לספק את צורכי כוחות ההצלה והביטחון במקרה של אירוע רב נפגעים. כמו כן, היה כשל במערך התחבורה למתחם".
המבקר סקר בהרחבה את הבנייה הבלתי־חוקית הנרחבת במקום, שנעשתה ללא תכנון וללא תקנים. פה סככת אלומיניום, כאן מדרגות ברזל רעועות, שם מכולה או מרפסת ענקית בבנייה קלה. המבקר הלין על כך שכל דאלים השתלט על שטח ועשה בו כאוות נפשו, ושלמועצה האזורית לא היה כוח להתעמת עם הגופים החזקים ולכן היא נמנעה מלפקח או להוציא צווי הריסה למבנים הפיראטיים המסוכנים.
סמכות בלי אחריות
לצד ההליכים המשפטיים קידמו משרדי ממשלה שונים מהלכים במטרה להפקיע את מתחם הקבר מידי המחזיקים בו, ולהביא לניהולו בידי חברה ממשלתית. היוזמה העלתה הילוך בשנת 2011, כששר האוצר דאז יובל שטייניץ חתם על הצהרת כוונות להפקעת המתחם. צו ההפקעה עצמו נתחם שנתיים מאוחר יותר, ב־2013, בידי שר האוצר יאיר לפיד, אך למעשה נתקע בהליכים משפטיים שלא הסתיימו עד עצם היום הזה.
"אוי לנו שמקום מנוחת הרשב"י ינחלוהו זרים וישלטו בו זדים", זעקו פשקווילים שפוזרו בריכוזים החרדיים. "היֹה לא תהיה. לא נחריש ולא נשקוט אל מול מזימה זו. על כל אחד ואחד להרעיש עולמות, וכל הגולה תהיה כמדורת אש עד אשר יסלקו ידיהם ממקום הקודש".
במקביל להכרזה על הפקעה מתוכננת, עבר האתר לשליטת המדינה. ניהולו הופקד בידי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, גוף סטטוטורי חזק החולש על 130 אתרים קדושים כמו קבר שמואל וקבר רחל. מנכ"ל המרכז הוא יוסי שווינגר, מקורבו של שר הפנים אריה דרעי. במילים אחרות, "המדינה" – בכל הקשור למקומות הקדושים – היא הפוליטיקה החרדית.
בד בבד עם העברת הסמכויות על האתר, הוגשו עתירות נגד צד ההפקעה. יש תיקים כאלה שבהם לאיש אין כוח או מוטיבציה להחליט, והם הופכים למין מסטיק שנמתח ונמתח ולא נגמר. זו דוגמה קלאסית לתיק כזה. המדינה הייתה אמורה להגיב, אולם גררה רגליים. הדיון הראשון, שנקבע למרץ 2015, נדחה לינואר 2016, וההפקעה הוקפאה בצו על תנאי. למדינה זה לא הספיק, היא לא הגישה תגובות וחטפה הוצאות משפט. הדיון נדחה שוב לאפריל באותה שנה, והשופטים שלחו את הצדדים להידברות. במשך שנתיים פלוס, לא קרה דבר. בדיון הבא, בספטמבר 2018, הודיעו הצדדים שהם רוצים גישור. יאללה, לכו לגישור, הסכימו השופטים. הדיון האחרון התקיים בינואר 2020, ובו נתנו השופטים תוקף של פסק דין להסכם הגישור. ההסכם כלל מנגנונים שונים כמו פרסום מכרז למינוי מנכ"ל לאתר, וגם יועץ משפטי שיפעל לסילוק פולשים מהמתחם.
מבולבלים? גם אנחנו. בשורה התחתונה בג"ץ לא אישר את הפקעת המתחם, אבל בפועל הוא כן נמסר לשליטה אפקטיבית של העסקנים החרדים. בעבורם זה היה הפתרון המושלם, שכן משמעותו היא סמכות ללא אחריות. כך למשל, ב־2018 ביקש המשרד לביטחון הפנים לעגן בהחלטה את אחריותם של המנכ"ל שווינגר והממונה על המקומות הקדושים בצפון הרב ישראל דרעי על בטיחות המתחם במירון. משרד הדתות נעמד על הרגליים האחוריות, וההחלטה נדחתה. המהנדס ששכר המרכז לפיתוח המקומות הקדושים הוא בחור בשם עמאר חלילה, בעליה של חברת הנדסה מיפיע. לטענת המשטרה הוא ניפק אישורים גורפים בלי לבדוק בכלל את שטחי היציאה מהטריבונות ורחבות ההדלקה.
גד אורון, המפיק אירועי ענק כבר 35 שנה, התכוון לגשת למכרז שפורסם להפקת אירוע ההילולה השנתי בל"ג בעומר במירון. אורון, כפי שסיפר השבוע בחדשות 12, נסע אז למירון עם הצוות שלו כדי לבדוק את השטח. אחרי עשר דקות קרא לכולם והודיע: חוזרים הביתה. "לאחר שהבנתי שהולכים להיות שם כמה מאות אלפים, הבנתי שתאונה במקום הזה היא רק עניין של זמן".
הרב יואב אברהם הוא יו"ר ההקדש האשכנזי. "30 שנה אני נלחם בהם שלא יפקיעו את האתר", הוא מצהיר בשיחה עם מקור ראשון. "רבי שמעון הוא הבעלים של המקום, ואנחנו רק אפוטרופסים. הם לא מתביישים? מי שלא מסתכל על האתר כעל מקום דתי חוטא למטרה. היחידים שצריכים לגעת במקום הזה הם בית הדין הרבני ובית הדין הגדול. יש לנו רבנים ורק הם יקבעו".
אתה לא חושב שמשהו לא עובד בשיטה הנוכחית?
"יש לנו זכויות מהותיות ובית המשפט לא יכול לגעת בהן. בית המשפט היה מפקיע את קבר יתרו מהדרוזים או את כנסיית הקבר מהנוצרים? רק ליהודים מותר לעשות הכול? עושים לי תוכנית מתאר ומבזים את הצדיקים. מה שצריך זה לשאול את הרבנים. כמו שהקאדי קובע למוסלמים והארכיבישוף לנוצרים, לנו יש דיינים".
מה לדעתך צריך לעשות כדי שלא ימותו עוד 45 איש בשנה הבאה חלילה?
"קודם שיחזירו את הקבר לרבי שמעון. הוא בעל הבית על ההר. אחר כך תבואו לבית הדין והוא יגיד מה לעשות".
רבנים יודעים להפיק אירועים של מאות אלפי אנשים?
"תגיד לי אתה, איך אתה דואג שלא ימותו אנשים אצלך בבית?"
אצלי בבית לא עוברים 400 אלף איש בלילה אחד.
"זה לא קשור, אתה עובד על פי חוק. גם אני אעבוד על פי חוק. שיבואו המשטרה ויבואו מכבי אש, יגידו מה התקנים ואנחנו נעמוד בהם. זה לא נותן הצדקה להעביר מקום קדוש לידיים חילוניות. מי מנהל אצטדיון כדורגל? אגודת הספורט. זה אומר שהם לא מחויבים לתקנים? הם מחויבים, אז גם אנחנו. אני הייתי מצמצם את הכמויות שעולות לציון עצמו. אני לא צריך אצטדיון על הקבר, אפשר להכין מתחמי הרקדה גדולים בשטחים חקלאיים למטה. הייתי קובע שבמדורות למעלה אפשר לשים עשרים בקבוקי שמן, לא מאה. הפקעה היא לא פתרון. המדינה ובתי המשפט פוגעים אנושות ביהדות שלי".
מגלגלים עיניים לשמיים
אז האפוטרופוס האשכנזי מציע להקשיב לרבנים, והרבנים עצמם מגלגלים עיניים לשמים. האדמו"ר מתולדות אהרן, זה שהאסון התרחש במשמרת שלו, הסביר כי "אלו שנהרגו באסון הקשה הם קורבנות שהתקרבו לקדוש ברוך הוא. הקב"ה רואה את הניסיונות להתקרב אליו, ועל ידי כך מתמתקים כל הדינים. בטוח שרשב"י דואג עכשיו לילדים הללו". הרב חיים קנייבסקי קרא לנשים "שיתחזקו בצניעות" ולגברים להקפיד "בהלכות נטילת ידיים לסעודה בכל פרטיה ודקדוקיה". נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, חכם שלום כהן, הסיק כי "עלינו להתחזק יותר באמונה ולקבל באהבה דין שמיים". ואילו הרב גרשון אדלשטיין, נשיא המועצה של דגל התורה, הסביר ש"הנפטרים מכפרים על הדור. צריך להתעורר בשמירת הלשון".
היחיד שהצליח להרים נחיר אחד מהביצה היה הרבי מקרלין. אחד הלקחים שלו היה אמנם "להתרחק מהנייעס", כלומר לא לצרוך חדשות. אולי משום שהחדשות מציפות ביקורת ציבורית, והאדמו"רים לא מתים על ביקורת. אבל לצד זה הוא גם הדגיש ש"הגיע הזמן להתנהג באנושיות. אנחנו כבר לא הציבור הקטן שהיה פעם. השם עזר שעד השנה היו ניסים, זו אינה סיבה שנמשיך לסמוך על זה".
אסון מירון משקף את תמצית הכשל שבמערכת ההפעלה החרדית: היא לא מותאמת בשום צורה למספרים גדולים. ההסדרים שהתגבשו בימי בן־גוריון התאימו לקהילה של 400 לומדים. הם קורסים ונמחצים כשהחברה הזאת גדלה ותפחה למספרים של מאות אלפים. אסון ההימחצות הוא לא רק אירוע טרגי קונקרטי אלא גם דימוי מדויק: עקומת הגרף החדה של ריבוי האוכלוסין במגזר החרדי, שאינה נתמכת בתשתיות הולמות, מובילה בהכרח לקריסת מערכות כוללת. כך בקורונה, כך בכלכלה, וכך במירון.
קהילה של אלף משפחות יכולה להחזיק "עשרה בטלנים" – לומדי תורה המקדישים את חייהם לרוח. היא לא יכולה להחזיק 300 כאלה. ודאי לא אם שאר המשפחות מתפרנסות מכתיבת סת"ם או עבודות דחק בשכר מינימום.
את שורשי המשבר שבין הציבור החרדי לכללי בעניין הקורנה הבנתי בסוף החורף. הזדמן לי לבקר בבניין דירות גדול באזור מאה שערים, שנבנה בלי היתרים. כשנכנסתי לאחת הדירות, חשכו עיניי. מבנה הדירה הוא מסדרון ארוך, ואליו מחוברים שלושה חדרים בגודל 3 על 4 מטר – שניים לשינה ואחד למטבח. בכוך שבסוף נדחקים שירותים ומקלחון. בדירה הזאת אין סלון, אין חלל משפחתי משותף. הכוך הזה נראה ונחווה כמו כלא, ואף על פי כן הביקוש עצום. היזם, חסיד תולדות אהרן, משכיר את הדירות במחיר של 7,500 שקלים.
הימים היו ימי קורונה, ועם הפיזיקה הפשוטה אי אפשר לשחק. בני המשפחה שמתגוררת בבית לא באמת יכולים לשהות בו מעבר לזמני הלינה והאכילה, גם אם בחוץ ישתולל דבר ויוכרז סגר מלא. ובהקשר רחב יותר, גם אם ירצו מאוד, רבים מהחרדים לא יכולים לעמוד בסטנדרטים של ציוויליזציה מודרנית עם שלטון חוק. כשאין לך השכלה ויש לך משפחה גדולה לפרנס, אתה מוכרח לעבוד בשחור כי אין מאיפה לשלם מיסים. כשאתה צריך למצוא קורת גג לעשרה ילדים שמתחתנים, הבנייה הבלתי חוקית היא נורמה. בעולם כזה, התלות בקצבאות ובמלגות ותרבות השנור המפותחת, הן תוצאה בלתי נמנעת.
בדומה לעמיתיהם במפלגות הערביות, שעימם הם משתפים פעולה לעיתים קרובות, הח"כים החרדים לא נוקפים אצבע כדי להוביל לתיקון עולם ולטיפול שורש, אלא מתַחזקים ומשמרים את המנגנון שמעניק להם כוח ושליטה מוחלטת. זו הסיבה שגם אריה דרעי נתלה בנימוקים דתיים כדי להסביר את האסון ("הקב"ה נתן לנו מכה כואבת מאוד").
לחם של בושה
אסור להתבלבל. התגובות של הרבנים והפוליטיקאים החרדים אינן ביטוי לעמידה חשופה מול א־לוהים. הן לא משקפות הרכנת ראש בפני הבורא הממית והמחיה, או הכרה בסופיותו וקטנותו של היצור האנושי, אלא אסקפיזם. לא פליאה יש כאן, אלא בריחה. לא נוכחות, אלא הסרת אחריות. חשיבה מהסוג הזה איננה מעשירה ומעמיקה את החיים באמצעות התכווננות לפלא העומד בתשתיתם, אלא מבטאת פטאליות נואשת, הימלטות מהתביעות הדחופות של החיים. אבל החיים לא עוצרים, הם ממשיכים לרדוף אחריך עד שאתה נמחץ.
היו מי שחשבו שהפוליטיקה החרדית תוציא את החרדים מהגטאות המנטליים והתודעתיים. שהיא תסייע להם להשתלב בחברה היצרנית ולעבור ישראליזציה, ולו חלקית. אבל מה שקרה היה הפוך בדיוק. השטעטל קיבל את הכוח הדורסני ואת המשאבים הבלתי מוגבלים של המדינה. גפני אמר השבוע ש"המדינה צריכה לקחת אחריות על המקום הזה". הוא שכח שהמדינה זה הוא. שהוא וחבריו הם שישבו בוועדות ונתנו את האישורים.
אחת הבעיות הגדולות של ממשלות ישראל היא שהן לא יכולות להציל את החרדים מעצמם. התלות בקול החרדי משאירה מאות אלפי יהודים בקיום לא יצרני התלוי בחסדי קצבאות. קיום קשה יום בעמדה נפשית של ״נהמא דכיסופא״ (לחם של בושה), המכרסם בעולמם הגשמי, ולא פחות מכך בעולם הרוחני. בבחינת ״הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם״.
ההנהגה החרדית חיה היום את משנתו המוקדמת של רשב"י, כאשר הוא יצא בפעם הראשונה מהמערה ושרף את הכול. היא צריכה לעבור תהליך התבגרות עמוק כדי לפגוש את משנתו המאוחרת של התנא, שבה שאלתו הראשונה הייתה "איכא מילתא דבעי לתקוני?" מה אני יכול לתקן, איפה אני יכול לעזור.
