הסיפור של השיר שלנו מתחיל בשנת 1912. חיים בוגרשוב, מנהל בית הספר 'גימנסיה הרצליה', פנה אל המורה לזמרה של הגימנסיה חנינא קרצ'בסקי והמורה לספרות ישראל דושמן וביקש מהם שיכתבו שיר לכת חדש, קליט וחינוכי שאותו יוכלו תלמידי הגימנסיה לשיר תוך כדי טיוליהם בארץ. קרצ'בסקי כבר היה ידוע כמלחין מחונן (הוא הלחין את המנגינה של "על שפת ים כנרת" שרבים שרים בה את "הוא א-לוהינו" בקדושה של שבת) אבל הוא העדיף לבחור עבור משימה זו מנגינה קיימת שכבר הוכיחה את עצמה. הוא בחר את אחד הלחנים של שיר ביידיש נקרא "מארש הגלות" מאת מוריס רוזנפלד, הלחן של צבי הרמן ארליך.
המורה לספרות ישראל דושמן (שכתב גם את "השקדייה פורחת") ניגש לכתוב את המילים. מולו עמדו המילים המקוריות של מארש הגלות. שיר עגום שמתאר ביידיש את מצבו של היהודי בארצות הגולה "עִם מַקַּל הַנְּדוּדִים בַּיָּד, לְלֹא בַּיִת וּלְלֹא אֶרֶץ, לְלֹא גּוֹאֵל, לְלֹא חָבֵר, לְלֹא מָחָר, לְלֹא הַיּוֹם… תָּמִיד עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב, תָּמִיד לֵךְ, לֵךְ, לֵךְ, תָּמִיד נְדֹד, נְדֹד, נְדֹד, כָּל עוֹד יֵשׁ כּחַ" (תרגום חופשי מתוך "ויקיפדיה").
דושמן, שלימד בתיכון העברי הראשון בעיר העברית הראשונה, ראה מול עיניו את עם ישראל שחוזר לארצו ומקים בה את ביתו והחליט לכתוב מילים שיהיו הניגוד הגמור של "מארש הגלות" ובעצם כתב את מארש הארץ – "פה בארץ חמדת אבות".
פה בארץ חמדת אבות
"פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.
נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.
נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים"
(מילים: ישראל דושמן, לחן: צבי הרמן ארליך)
השיר הפך לקלאסיקה ולאחד השירים העבריים המוכרים ביותר בתולדות הזמר העברי. לאורך מאה השנים לקיומו ביצעו אותו מאוד זמרים ולהקות כולל גם ביצוע מהשנה האחרונה של הזמרת נועה קירל שגרף קרוב לחצי מיליון צפיות ביוטיוב.
בשיר בא לידי ביטוי הרעיון הציוני – כל התקוות ייתגשמו בארץ ישראל – חיי הדרור, השכינה והשפה העברית. בשיר יש גם "הוראות הפעלה" צריך לנור ניר כלומר לחרוש את הקרקע ולעבד את השדות, ויש לעשות זאת בשירה ובגילה! הניצנים כבר כאן והזרעונים בדרך. באמצעות עבודת האדמה אנחנו מביאים לידי ביטוי את עצמאותנו וחירותנו. כך כתב דושמן וכך האמינו שאר חברי העלייה השנייה.
בפרשת השבוע שלנו, בהר־בחוקותי, מגישה לנו התורה "הוראות הפעלה" משלה לחיים בארץ המובטחת. הקב"ה מפרט את המודל הכלכלי הרצוי לחיים בארץ ישראל. מי שמתקשה להתקיים כלכלית יכול למכור את אדמתו והתורה מאפשרת לו לגאול אותה, מי שקשה לו להשיג כסף לגאול את אדמתו יכול לקבל הלוואה ללא ריבית, מי שגם זה לא עוזר לו וירד מנכסיו, הופך לעבד עם תנאי שירות משופרים וציווי על כלל העם לסייע לשחרורו. אבל הציווי הגדול מכולם הוא היובל – דין מיוחד במינו שאומר שכל 50 שנה כל הנדל"ן חוזר לבעליו המקוריים, כל ההלוואות מתבטלות וכל העבדים משתחררים.
על פי התורה שנת היובל היא הביטוי המשמעותי ביותר לעצמאותינו בארצנו: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כ"ה י'). פסוק חשוב זה כתוב על פעמון החירות של ארה"ב. הדרך לחיות את חיי הזוהר וחיי הדרור בשנת היובל היא דווקא שביתה של עבודת הקרקע (בדומה לשנת השמיטה), לכאורה בניגוד לתפיסתם של אנשי העלייה השנייה.
"פה בארץ חמדת אבות" נחשב לשיר "דתי" יחסית בפולקלור השירים הציוניים ומוזכרות בו השכינה והתורה, ובאמת אין בו סתירה עם ערכי התורה.
בשביל לחגוג את יום העצמאות צריך קודם להקים מדינה בעבודה קשה ומחיר דמים כבד. גם בשביל לחיות חיי דרור, חיים בהם כל עם ישראל יישב בארצו ומקיים את המודל הכלכלי האידיאלי שכולל שנות שמיטה ויובל, יש קודם צורך לעבוד קשה ולחרוש נירים.
דושמן ראה את הניצנים ואיחל לעצמו לראות את הזרעונים. אנחנו שכבר רואים את הזרעונים שהפכו לעצים צריכים להמשיך כל יום להתפלל שנזכה גם אנחנו להשראת שכינה.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
