בנימין נתניהו לא העלה בדעתו איזו בעיה הוא יוצר לעצמו כשסכסך את הציונות הדתית בינה לבין עצמה ופילג אותה לשני מחנות. אמנם לא נתניהו יצר את המחלוקות הפוליטיות האידאולוגיות והתורניות שחוצות את הציונות הדתית, וגם לא את השאיפות האישיות הסותרות שמניעות אותה; הן היו שם גם בלעדיו. אבל הוא זיהה היטב את הסדקים והבקיעים האלה, העצים אותם, הנדס ובחש כהרגלו, ועשה את כל הדרוש כדי שבצלאל סמוטריץ' יתפצל מימינה ויקים לציבור התורני מפלגה נפרדת. סכסך ומשול.
מה שנתניהו לא היה יכול לצפות מראש הוא שהפרדתו בין שני אגפי הציונות הדתית תתהפך עליו עצמו; שהיא תהפוך אותם לשתי זרועות שמאיימות על המשך שלטונו כלפיתת צבת משני כיוונים שונים. הגולם קם על יוצרו. מחד האגף של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהוא מעשי, משוחרר ועצמאי פוליטית ביחס לנתניהו; מאידך האגף של בצלאל סמוטריץ', שאמנם כפוף לנתניהו ומחויב לו פוליטית, אבל הרבה יותר מכך נאמן לתפיסתו התורנית.
כל עוד שני היסודות האלה היו שותפים במפלגה אחת, הם מיתנו ונטרלו זה את זה. עם סמוטריץ' כשותף, בנט לא היה מסוגל להביא את הציונות הדתית לשחרור מהכפיפות הפוליטית לנתניהו ולניהול סדר יום פוליטי עצמאי משלה; גם קריאת התיגר שלו על נתניהו והצבת הציונות הדתית כחלופה לשלטונו הייתה בלתי אפשרית במצב כזה. מהצד השני, עם בנט ושקד כשותפים מובילים, ייתכן שסמוטריץ' לא היה יכול להציב וטו נוקשה כל כך בעניין ההסתמכות על רע"ם; גם הם יודעים לדבר עם רבנים.
בעקבות הפיצול, שני אגפי הציונות הדתית מצאו את עצמם משוחררים להביע את סדר היום שלהם במלואו, ומשני הכיוונים התברר שהוא לא עולה בקנה אחד עם זה של נתניהו. למגינת לבם של תומכי נתניהו והליכוד התברר שהציונות הדתית משוחררת. הם התרגלו למפד"ל הישנה שתפקדה מאז שנות השבעים כמפלגה צמיתה של הליכוד, ולכן הם רואים בעצמאות הזו בגידה. הציונות הדתית מתה, הצהיר אחד מהם, אבל ייתכן שהידיעות על מותה מוקדמות מדי. היא בסך הכול בגרה, השתחררה ועומדת על דעתה.
בלי שהתכוונה לכך מוצאת עצמה הציונות הדתית על שני אגפיה במוקד הדרמה הפוליטית. מכוח שולי בפוליטיקה הישראלית, היא הפכה לכוח עצמאי ומכריע. מסיבות שונות, בין השאר בגלל הפיצול בתוכה, העצמאות שרכשה לה הציונות הדתית עדיין לא הבשילה לכדי הצבה חיובית, בהירה ומפורשת של החזון שהיא מציעה לחברה הישראלית. בינתיים היא מתגלה רק ככוח מפרק. היא מונעת מהמבנה הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית להמשיך באינרציה שלו, אבל עדיין לא מצליחה להציע במקומו מבנה אחר. היא מאיימת, משני אגפיה, על המשך שלטונו של נתניהו, אבל עדיין לא מצליחה להציב מולו חלופה פוליטית יציבה, מבוססת ובת־קיימא.
מהאגף התורני שלה, מבצלאל סמוטריץ', שמענו עד עכשיו בעיקר מה לא. הוא דוחה ממשלה עם השמאל גם אם היא ברירת מחדל. גם ממשלה בחסות רע"ם הוא דחה על הסף. אמת, ממשלה כזו היא בבחינת חילול השם, שכן היא עדות לכך שעם ישראל לא מצליח להקים ממשלה שתביא לידי ביטוי את ריבונותו המדינית בלי שיתוף עמים אחרים. אבל העובדה שעם ישראל לא מצליח להקים לעצמו ממשלה בכלל זה שנתיים שלמות ובמשך ארבע מערכות בחירות, היא לא פחות חילול השם מכך. האם העובדה שהעולם מביט עלינו ורואה שעם ישראל לא מצליח לנהל פוליטית את המדינה שלו אינה חילול השם? האם השנאה ההדדית, הפסילה הגורפת משני הצדדים וחוסר הנכונות לשיתוף פעולה ביניהם אינם חילול השם? האם ההשלמה עם הליכה לבחירות חמישיות כגזירה משמיים אינה חילול השם?
גם עמדתו של בנט, כמו זו של סמוטריץ' והאגף התורני, מבוססת כרגע בעיקר על מה לא: לא להמשך הכאוס של מערכות בחירות חוזרות ונשנות. בנט ואנשי ימינה משלמים כרגע מחיר כבד על האומץ שלהם לומר שחוסר היציבות הפוליטית הזו איננו גזירה משמיים; שעל אף גדולתו והישגיו של נתניהו, התנהלותו האישית היא שגרמה לה; ושאם הליכוד בפרט והימין בכלל היו מסיקים את המסקנות ומעמידים לו מחליף, כמתבקש אחרי כישלונו להעמיד ממשלה יציבה כבר ארבע פעמים, הכאוס הפוליטי הזה היה מסתיים בתוך 24 שעות.
כרגע המצב הפוליטי מעורפל וכאוטי. השקרים, הספינים והמניפולציות המופצים באופן חופשי מכל עבר לא מאפשרים להעריך מה ילד יום. בימים ובשבועות הקרובים נוכל לדעת אם החלופה של קואליציית בנט־לפיד תהפוך למציאות.
