חודשים עברו מאז החל מבצע החיסונים הישראלי הגדול. שבועות עברו מאז הפעם האחרונה שמספר הנדבקים היומי חצה את האלף. ימים עברו מאז שהמספר הזה חצה את המאה. המילים "כל העולם מדבר עלינו" כבר נעשו שחוקות והן בדרך כלל גם די שקריות, אבל במקרה הזה אין ספק: בעולם מסתכלים בהתפעלות על המדינה הקטנה שלנו שהצליחה בתזמון כל כך טוב לבלום את גליה ההרסניים של המגפה ולנווט לחוף מבטחים – בחסות פייזר, כמובן. אבל בעוד מצבה הבריאותי של ישראל הולך ומשתפר, בזמן שרוב החיים חזרו לשגרה, עדיין נותרו מספר ענפים במצוקה, ובהם עולם הקולנוע.
בתי הקולנוע סגורים כבר יותר משנה. ובעוד מותר להם להיפתח באופן רשמי בהתאם לכלליו של משרד הבריאות, הם סגורים מסיבה אחרת: נהלי התו הירוק, שמונעים את כניסתם של מי שלא התחסן. בתעשייה שחלק נכבד מרווחיה – עד 50 אחוזים – מגיע מילדים והוריהם, המגבלה הזו הופכת את הפתיחה ללא רווחית.
כבר כשמצב התחלואה לא היה חמור מאוד, היה היגיון בהשבתם של בתי הקולנוע לפעולה חלקית, בהתבסס על מחקרים אמריקניים שהראו כי אם מתנהלים בהתאם להנחיות, אין באמת סיכוי גדול להידבק בקורונה. ההחלטה לסגור אותם נבעה פחות מהיגיון אפידמיולוגי צרוף ויותר מזהירות היתר שאפיינה את גישתו של משרד הבריאות בתחומים רבים בחברה הישראלית, ובעיקר את אלו שלא היה להם לובי מספיק חזק כדי לוודא שהכללים ידלגו מעליהם באורח קסם. אולם כעת הזהירות הזו לא רלוונטית יותר: רוב הזכאים לחיסון בישראל קיבלו לפחות זריקה אחת, ומי שאינם מחוסנים נמצאים ממילא בסיכון נמוך בהרבה.
מעבר לכך, כל מחקר חדש שמתפרסם מחזק את ההשערה הבסיסית שחיסונים לא מונעים רק תחלואה אלא גם הידבקות בנגיף. עדיין חוששים ממצב בו מבוגר אחד לא מחוסן ידביק מבוגר אחר לא מחוסן? תחייבו אותם בהצגת בדיקה שלילית לפני כניסה לאולם, ותנו לילדים להיכנס גם בלעדיה. בניגוד להפחדות שנשמעו פה בחודשים האחרונים, הם עדיין בסיכון נמוך משמעותית לחלות בקורונה.
חשוב לזכור גם שבחשש מהתפרצות ענק בעקבות ישיבה מרוחקת ועם מסכות באולם קולנוע גדול, לא נלקחת בחשבון העובדה שכמעט ואין קורונה בישראל. המגפה מוגרה כמעט לחלוטין. העולם חוזר לאט לאט לשגרתו הקודמת, וישראל מובילה את השיירה. או לפחות, יכולה להוביל את השיירה. כי הבעיה היא שלמרות ההצלחה המסחררת שלנו במלחמה הזו, אנחנו (או לפחות, מקבלי ההחלטות) ממשיכים להתנהג כאילו בכל רגע ההפגזה עלולה להתחדש, וכולנו נצטרך לנוס למקלטים. החשיבה הזו אינה הגיונית במיוחד. אלו במערכת הבריאות או אפילו בעלי ההשפעה ברשתות החברתיות שהפריחו שוב ושוב תחזיות מלאות אימה ודרמה בנוגע למה יקרה אם לא נישאר ספונים בחדרים מאובטחים, פועלים בעיקר מתוך חוש דרמטי מפותח. או במילים אחרות: הם חיים בסרט.
אז אולי עוד לא הזמן לחזור לימים העליזים של מציאות חסרת מסכות בה יכולנו ללקק בחופשיות את כפתוריה של המעלית בהדסה עין־כרם, אבל מדינת ישראל בהחלט נמצאת במצב בו היא יכולה להרשות לעצמה לשחרר הרבה יותר ממה שהיא משחררת כעת. במקום לצפות בטרלול התורן של פוליטיקאי או בעוד סדרה בינונית בנטפליקס, מגיעה לישראלים הזכות לנסוע לבית הקולנוע הקרוב, לרכוש פופקורן במחיר של דירה ברחביה, לשבת בכיסא מרופד ולצפות בגודזילה וקינג־קונג הולכים מכות.
יותר מדי זמן חיינו במציאות בה כל דבר שאינו הכרחי הופך אוטומטית לאסור. בדחילו ורחימו, במסכות ובתווים ירוקים החזירו לנו את הלחם. הגיע הזמן להחזיר גם את הקרקסים.
