אנחנו מחפשים תשובות. כאלה אנחנו, בני האדם. כשמתרגש עלינו אירוע דרמטי, הדחף הראשון הוא להבין מדוע הוא קרה. יש מי שיחפשו תשובות קונקרטיות, טכניות, ואחרים יפנו לנפש או לאמונה. אדישות היא לא ממש אופציה (ויסלח לי ירון לונדון על הקביעה הזו). והאמת היא שבמקרים מסוימים התשובה היא טכנית וגם נפשית, אמונית וגם לאומית. אפשר להסתפק בתשובה אחת, אבל בד בבד עלינו לדעת שהיא רק חלקית.
אסון מירון מחייב אותנו לחשוב על כל הרבדים של האירוע. במסכת סנהדרין נאמר ש"דור שבן דוד בא… פני הדור כפני הכלב והאמת נעדרת". שמעתי פעם פירוש למימרה, ולפיו כפי שהכלב נושך את המקל שמכה בו ולא את מי שאוחז במקל, כך הדור מחפש את האשם הראשוני – הש"ג.
לאנשים מאמינים, אסון מירון מרעיד עולמות פנימיים. הנפש נקרעת בין השאלות שמתרוצצות ובין רגשות האשם בגלל עצם העלאתן על דל שפתיים
הבעיה היא שכל אחד מאיתנו תמיד יהיה הש"ג של מישהו אחר. קצת כמו הפיוט "חד גדיא", רק להפך. אנחנו טובים בלאכול אחד את השני. אנחנו עושים זאת יום־יום, בטוויטר ובחיים עצמם. הרבנים אשמים, או בעצם החרדים, או המפכ"ל הוא שאשם, ובעצם השר לביטחון הפנים, או חברי הכנסת – ואולי בכלל ראש הממשלה, ובג"ץ, והמבקר, ומי לא? מי לא אשם? מי כן?
והאמת? נעדרת.
אסון כמו זה שקרה במירון מטלטל כל אדם. לאנשים מאמינים, אסון מירון מרעיד עולמות פנימיים. כי האדם מחפש משמעות. תשובות. סדר. הנהגה. גם האדם המאמין. קל וחומר האדם המאמין. הרי הוא מאמין שיש בורא לעולם, שמשגיח על בריותיו ועל עולמו. א־לוהים שלולא השגחתו העולם היה חוזר לתוהו ובוהו. אבל כש־45 גופות נערמות זו על זו, האם זה לא מעין תוהו ובוהו?
ואז מגיעה הרתיעה מעצם השאלה. האם בכלל מותר לי לשאול? האם זה לגיטימי? האם השאלות הללו אינן בעצם "נשיכה" של מי שמחזיק את המקל האולטימטיבי של החיים ושל המוות? והנפש נקרעת בין השאלות שמתרוצצות, לרגשות האשם על עצם העלאתן על דל שפתיים.
וכבר אין כוח לחשוב ולהרגיש. אין מקום להכיל. נותר רק לקבל על עצמך את מצוות ואהבת לרעך כמוך. כי עמוק בתוך תוכך אתה יודע שזאת הבעיה הראשונה במעלה הבעיות של עם ישראל. כי 24 אלף מתו, ועוד 45. אלו כי לא נהגו כבוד זה בזה, ואלו?
יום אבל לאומי הוכרז ביום ראשון. באינסטינקט בריא, הנהגת המדינה הבינה שהאבל הפרטי של כל אחת מהמשפחות מחייב אותנו לעבור לאבל לאומי. לא ייתכן להשאיר את הכאב ברמת הפרט. אסור להסתפק בחיפוש הש"ג או הרמטכ"ל האשם. צריך לעלות קומה.
והעם בישראל נענה. מי שהרים את עיניו מחוץ לזירת הטוויטר ראה מחזות שלא ראינו פה הרבה זמן. תחושת יחד שמעצבנת כל כך את הציניים. השתכנענו שהדיווחים על הקרע בעם ועל השנאה היוקדת של מגזר אחד למשנהו הם אמת מדעית, אבל הם לא.
איך הולך השיר של אביתר בנאי ונצ'י נצ'? "הריני מקבל על עצמי לאהוב, לאהוב". כן, אפילו את ירון לונדון! כן, ירון, על אפך ועל חמתך, אנחנו נאהב אותך.
