יש קשר הדוק בין נסיבות האסון במירון ובין המשבר הפוליטי המתמשך. שני האירועים הם ביטוי לפוליטיקה פופוליסטית, השואפת לרצות את הקהל וסופה שרק פוגעת בו. לגבי מירון, מהרגע הראשון היה ברור שגם אם היו מחדלים באופן ההיערכות בשטח, שורש האסון הוא ברצונם של הפוליטיקאים החרדים לספק לקהל שלהם הזדמנות לעלות למירון ללא הגבלות. אל המחדל הזה הצטרף רצונם הפופוליסטי של פוליטיקאים חילונים לספק לבעלי בריתם החרדים את מבוקשם.
גם שורשו של המשבר הפוליטי נעוץ בהתנהלות פופוליסטית. זה בסדר גמור שמצביעי הימין ומנהיגיו יחשבו שבנימין נתניהו הוא האדם המתאים ביותר לעמוד בראש ממשלת ישראל. אבל כאשר נתניהו לא מצליח לקבל רוב מוצק, או להרכיב ממשלה, ארבע פעמים בתוך שנתיים; כאשר הוא ממשיך להתעקש על זכותו לנסות שוב ושוב, עד שיקבל את התוצאה הרצויה; כאשר הוא מוליך את המדינה לכאוס מנהלי במניעת אישור התקציב במשך שנתיים, ומפרק קואליציה יציבה שכבר הייתה בידו רק כדי לצאת שוב לבחירות שייתנו לו את הרוב שיבטל את משפטו – ברור שגם כל איש ימין אחראי צריך לומר די.
דוד בן־גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נודע כגדול מנהיגיה וכמי שכל משבר פוליטי מעורר געגועים אליו. את אחד מסודות מנהיגותו הסגיר במשפט שאמר באחד המשברים: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". כלומר, תפקידי כמנהיג אינו ללכת אחר הדרישות המיידיות של הציבור, אלא לבחון מהו המעשה שישרת את צרכיו ארוכי הטווח.
לכאורה, התפיסה הזו סותרת את מהותו של משטר דמוקרטי, שליבו הוא הכפיפות להכרעת העם, הריבון. ואכן, יש סכנה שגישה כזו תשמש פתח לעריצות, בשם "טובת העם". אבל הקיצוניות השנייה מסוכנת לא פחות. זו הקיצוניות המבוטאת במשפט "פני הדור כפני הכלב"; כלומר, שהמנהיגות לכאורה הולכת קדימה, אבל כמו הכלב מסתכלת כל הזמן לאחור, לבדוק לאיזה כיוון חותר הבעלים. הדרך ליישב בין הסכנות היא הדמוקרטיה הייצוגית: יש לתת לעם לבחור את מנהיגיו ואת המדיניות העקרונית, ובמקביל לאפשר למנהיגים לנהל את המדיניות היומיומית כהבנתם.
הפער בין מנהיגות פופוליסטית למנהיגות אחראית מתבטא באופן הבולט ביותר בפער שבין ימי בחירות לימים שאחריהן. בימי בחירות, למרבה הצער, כל הפוליטיקאים מתנהלים בפופוליזם: הם יודעים שהציבור בוחר באופן אמוציונלי, איש איש והאמוציות המאפיינות אותו. לכן הם משמיעים שרשרת של הבטחות אמוציונליות, חלקן סותרות זו את זו, ובוודאי סותרות את צורכי המציאות. ואז מגיע הרגע שאחרי הבחירות, שבו צריך להיענות לצורכי המציאות, וכמעט כל הפוליטיקאים, בוודאי מי שבעמדות שלטון, מגלים לפתע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. מנהיגים יונים מגלים שיש במציאות גם צורכי ביטחון להתחשב בהם, ומנהיגים ניצים מגלים שיש במציאות גם צרכים מדיניים. ובמשטר קואליציוני כולם מגלים שלא יוכלו לממש את כל האיסורים שהטילו על עצמם לפני הבחירות.
למעשה, יחסי הפוליטיקאים והציבור נעשו עם השנים דומים קצת ליחסי ילד והוריו. הורים חסרי אחריות, שרוצים להבטיח שהילד יתאמץ לעבור את הבגרויות בהצלחה, מבטיחים לו שלל מתנות שאין ביכולתם לרכוש. הילד חסר האחריות, שאכן עבר את הבגרויות בשלום, מתעקש לקבל את כל המתנות, אף שבתוך תוכו גם הוא יודע שההורים יכולים להרשות לעצמם רק את חלקן.
צרכיה המורכבים של מדינת ישראל מחייבים מדיניות אחראית, בן־גוריונית: לא להבטיח הבטחות שהפוליטיקאים יודעים שאין בכוחם לקיים, אבל בהינתן שההבטחות כבר ניתנו, כדאי בכל זאת לערוך ביניהן מדרג חשיבות. כדאי לזכור: גם הילד שהוריו פינקו אותו ישכב יום אחד על ספת הפסיכולוג ויתלונן שהוריו לא שמו לו גבולות. והנמשל: כשהמדיניות הפופוליסטית תתפוצץ ותוצאותיה הקשות יתגלו לעין כול, הציבור לא יזכור ולו לרגע אחד שהיא בעצם ננקטה כדי לרצות אותו, והוא ירצה לערוף את ראשי הפוליטיקאים האחראים לכך. במירון זה לא לקח יותר מכמה שעות.
