לכאורה האסון הנורא בהר מירון הוא בסך הכול עוד ביטוי למשבר המשילות הקשה שמדינת ישראל נקלעה אליו כבר לפני ימים רבים. אבל אם לא נכנעים לאווירה התקשורתית והציבורית, ובוחנים את מה שאירע בהר מירון במשקפיים חפות מהנחות מוקדמות, האסון מצטייר באור שונה לחלוטין, והקשר המדומיין בינו ובין הפלונטר הפוליטי נפרם מהר מאוד.
אחד האנשים המעורב בארגון ההילולה במירון אמר השבוע בצער: "כל שנה התרחש לנו נס במירון, וההילולה עברה בשלום. השנה הנס לא קרה". הוא ביטא בשפתיו את אחד הסודות הגלויים ביותר במדינה: אתר ציון קבר הרשב"י במירון במצבו הנוכחי לא מסוגל להכיל את ההילולה בהיקפים שהיא התרחבה אליהם בעשורים האחרונים. הסיבה לכך נעוצה באופן ניהולו של האתר – ניהול ארכאי שבנוי על זכויות בעלות של הקדשים דתיים שהוקמו עוד בתקופה העות'מאנית, וללא יד מכוונת תקיפה של המדינה.
כשלי ניהול האתר ידועים זה שנים לכל הגורמים: אי תיאום, בנייה בלתי מוסדרת ובלתי חוקית, חוסר פיקוח על תקציבי המדינה ועוד. המשטרה, שלעברה מופנות כיום מרבית הטענות, כלל לא קשורה לבעיות העומק הללו.
על אופן ניהול הזכויות וה"חזקות" על הנעשה במירון אפשר ללמוד מעט מהאנקדוטה הבאה: כידוע לכל באי ההילולה, המדליק הראשון הוא תמיד האדמו"ר מבויאן. כיצד הגיעה לידי אדמו"ר לא מרכזי במיוחד הזכות החשובה הזו? ובכן, במחצית הראשונה של המאה ה־19 עלו לארץ מגליציה שני חסידי סדיגורה, ישראל ב"ק ובנו ניסן. השניים היו בעלי ממון ועסקו בחקלאות, במסחר ובדפוס, מה שבימינו היו קוראים אנשי עסקים. בין השאר הפכו השניים לגורם מרכזי בקהילת היהודים האשכנזים בצפת, ובהמשך בירושלים. בעזרתם הפכה חצר סדיגורה לגורם המרכזי והמשפיע בניהול התרמת הכספים בחו"ל למען ההקדש האשכנזי בצפת, שהחזיק בזכויות במתחם קבר הרשב"י.
אולם בעשור השמיני של המאה ה־19 התפצלה חסידות סדיגורה: האח הצעיר קיבל לידיו את נכסי החסידות בעיר סדיגורה, ובהם ביתו של מייסד השושלת רבי ישראל מרוז'ין ונכסי נדל"ן חשובים, ודווקא האח הבכור, רבי יצחק פרידמן, גלה לעיירה בויאן. מנכסי החסידות הוא קיבל את נשיאות כולל ווהלין (הגוף שאסף את התרומות לארץ ישראל), את השליטה בבית הכנסת תפארת ישראל שהקים ניסן ב"ק בעיר העתיקה בירושלים, וכן את זכות ההדלקה הראשונה בהילולת רשב"י במירון. כיום אוחז בזכות הזו נינו, האדמו"ר מבויאן זה ארבעה עשורים.
השתלשלות זכויות ההדלקה הללו היא כמובן רק משל לכך שבמובנים רבים האתר ממשיך להתנהל כאילו אנחנו במאה ה־19, ומה שעבר אז יעבוד גם היום. אולם מה שהיה טוב לרבבת חוגגים מדי שנה בשלהי התקופה העות'מאנית או ל־50 אלף חוגגים בשנה בראשית ימי המדינה לא עובד כאשר ההילולה מגיעה להיקפים של מאות אלפי משתתפים. כל יועצי הבטיחות והמהנדסים לא יוכלו להתאים את המתחם הנוכחי לייעודו. מנגד, בגלל לחצים פוליטיים ורגישויות תרבותיות, איש אינו מעז להגביל בדרך כלשהי את האפשרות להשתתף בהילולה, נניח ל־100 אלף בני אדם בשנה בלבד. התוצאה היא שעצם קיום ההילולה כרוך בסכנת נפשות, והפלא הוא שאסון כמו זה שקרה השנה לא התרחש עד היום.
גם הניסיונות להעביר את האתר לניהול ציבורי מתקדם יותר כשלו, ולא רק בגלל בג"ץ. בסיכול המהלכים הללו השתתפו גם גורמים פוליטיים חרדיים. די אם נזכיר שעל אחד הפשקווילים הארסיים ביותר נגד הפקעת המתחם והעברתו לניהול מלא של המדינה חתמו רוב חברי מועצת חכמי התורה של ש"ס. כעת, מי שפעלו למנוע את תיקון הכשלים מעדיפים שכולנו נתעסק בשאלה מה המשטרה עשתה או לא עשתה בדקות שקדמו לאסון הנורא.
מובן שיש לבחון את התנהלות המשטרה בהילולה השנה, כמו שנדרשת בדיקה של כלל הגורמים המעורבים. אך המשטרה אינה מנהלת את האירוע לבדה, ושאלת עצם קיומו במתכונת הנוכחית לא נתונה בידיה. בסיפור הזה מעורבים פוליטיקאים, משרד הדתות, משרדי ממשלה נוספים וכמובן ההקדשים. ההתמקדות בתפקוד המשטרה נוחה מאוד למי שאינם רוצים לטפל בסוגיית מירון מהיסוד. מי שרוצה להבטיח שאסון כזה לא יישנה בעתיד חייב להתמודד עם הכשלים הבסיסיים של ניהול האתר, ולא להיטפל להחלטה מקרית של קצין משטרה כזה או אחר.
