מעבר לנרקיסיזם הילדותי המשתקף בצורך להביע כאן ועכשיו כל תחושה או רגש "אותנטי" בלי להתחשב בהשלכותיהם על הזולת, התבטאותו המצערת של ירון לונדון על אסון מירון – שהוא אינו מצטער על האסון, משום שהמתים והנפגעים אינם בני עמו – חושפת פרדוקס עמוק המאפיין את הזרם התרבותי שהוא משתייך אליו.
לונדון, אתאיסט והומניסט בהגדרתו העצמית, רואה בלאומיות הקלאסית את אחד משורשי האלימות והרוע בעולם. לשיטתו, רצוי לנו להביט מעבר למסך הלאומיות העבשה, ולהיות אנשי העולם הגדול. לתפיסתו הוא אוניברסליסט אמיתי שרואה בכל אדם אדם, בלי להיות מושפע מהעדפה פסולה על בסיס שיוך לאומי או אתני. קל כל כך לדמיין זאת, כפי שאמר ג'ון לנון.
התבטאותו הגסה של לונדון מגלה שהוא אינו עקבי. לדבריו הוא דווקא כן חש קרבה יתרה דווקא לבני עמו שלו, שאת כאבם היה יכול לכאוב, אבל החרדים פשוט אינם בני עמו. כלומר, בניגוד להומניזם האוניברסלי שהוא מתיימר לייצג, הוא דווקא די פרובינציאלי.
הזרם התרבותי של לונדון, במאמציו להיפטר מן הלאומיות בכלל ומהלאומיות היהודית בפרט, לא חוסך מאמצים בניסיון להמיר את הלאומיות היהודית המסורתית בלאומיות "ישראלית" רזה, אזרחית, דמוקרטית ונטולת משקולות עבר מעיקות של מסורת והיסטוריה משותפת. עם ישראל אינו עוד "העם היהודי", אלא סתם "ישראליות" ללא הבדל דת וגזע.
בניגוד להומניזם האוניברסלי שלונדון מתיימר לייצג, הוא דווקא די פרובינציאלי
גם כאן מתחדד הפרדוקס שלונדון שבוי בו, שהרי דווקא החרדים הם חלק בלתי נפרד מהישראליות הרזה הזו. הם חיים עם לונדון באותה פיסת ארץ, אזרחי אותה מדינה, מצביעים לאותה כנסת ושותפים מלאים למשחק הדמוקרטי הישראלי. הם חלק בלתי נפרד מן העם הישראלי החדש שלונדון כמה לו. גם אם ההסדרים החוקיים הקיימים מיטיבים עם החרדים באופן שנראה ללונדון לא שוויוני ואפילו לא מוסרי, אין לו על מי להלין משום שאלו כללי משחק שהוא עצמו, באמצעות נציגיו, שותף בעיצובם. הם התקבלו כדין בידי חברי העם הישראלי, והם רשאים לשנותם בכל עת.
כמובן, אם עולם הערכים של החרדים נראה ללונדון בזוי ופרימיטיבי, אין בכך כדי להחריג אותם מהלאומיות הישראלית הזו. אחת מנקודות הליבה של הלאומיות הרזה היא היותה רבגונית, מכילה, פלורליסטית. אם "האמריקנים באים בכל הצבעים והטעמים", כפי שאמר ברק אובמה לברוס ספרינגסטין בריאיון שקיים עמו לאחרונה, אין סיבה להניח שלונדון יטען שדווקא הישראלים צריכים להיות כולם באותו צבע (ולא שחור, חלילה).
מסתבר אפוא שלונדון, המתיימר להיות הומניסט ואיש העולם הגדול, אינו באמת כזה. הוא לא באמת משוחרר מן ההעדפה הלאומית ומן האינסטינקט הבריא ש"עניי עירך קודמים", והוא גם לא באמת מסוגל להכיל אחים אם הם נדמים לו כ"עדר שחור".
לונדון שוכח שהוא והחרדים הם הרבה יותר מסתם שותפים לישראליות מודרנית ורזה. הוא והם חולקים את אותה היסטוריה אתנית. הוא והם קשורים בטבורם ללוח שנה אחד, ובו אותם המועדים. הוא והם אוהבים את אותה אדמה כבר אלפי שנים. הוא והם חולמים ויוצרים באותה שפה. הוא והם מתכתבים עם אותם טקסטים מכוננים ועם אותם נכסי צאן ברזל של התרבות היהודית לדורותיה. גם אם פרשנויותיהם למסורת הזו שונות בתכלית השינוי, הם אחרי הכול משקיעים את מיטב לשדם בפיתוח פרשני ומעשי של אותם מקורות – כתובים ושאינם כתובים – שהורישו להם אבותיהם המשותפים. הנה כי כן, לונדון והחרדים הם אחים ממש.
האם לונדון אינו רואה כל זאת? האם הוא באמת אינו מזהה את שמזהים רוב בני עמו ואת שזיהו גם גדולי הצוררים מן העת החדשה? התשובה, מצערת ככל שתהיה, היא שהשנאה קלקלה את השורה. נדמה שלונדון לוקה בסתם שנאה עצמית מהזן המוכר והישן. זו ניכרת היטב גם אם היא עטופה בתצלומי תקריב של נשיונל ג'יאוגרפיק ובטקסטים המתיימרים לחקות את מדור ביקורת הספרים של הניו־יורק טיימס. האירוניה היא שאפילו התסביך הזה שלוקה בו לונדון הוא, למגינת ליבו, כל כך יהודי.
עו"ד הראל ארנון הוא מומחה למשפט מנהלי וחוקתי
