כהונתו המרשימה של הנשיא ראובן ריבלין תיזכר בין השאר בזכות ״נאום השבטים״ המפורסם שנשא בסיום שנתו הראשונה בתפקיד. בדבריו שרטט הנשיא את המפה הדמוגרפית הישראלית המחולקת לארבע קבוצות מרכזיות: הציבור החילוני, הדתי, הערבי והחרדי. אל השבטים הללו אפשר להוסיף שבט נוסף, חשוב לא פחות: ״יהדות התפוצות״.
יהדות התפוצות אינה הומוגנית; היא עצמה מורכבת מכמה שבטים, קולות וקהילות. אך רוב המשתייכים אליה יסכימו שככלל, שבט התפוצות הולך ומתרחק משאר השבטים היושבים בישראל. למגמה הזו יש סיבות רבות, והעיקרית שבהן – כפי שהגדיר הנשיא – היא ״בורות הדדית והיעדר שפה משותפת״.
פערי שפה הם בעיה מובנית בדיאלוג עם אנשים שמדברים, חושבים, חיים ויוצרים במדינות אחרות. אבל במקרה הזה הבעיה רחבה יותר. זו לא רק סוגיה של שפה פורמלית אלא גם בחירה תרבותית, אמנם בלתי מודעת, להסתגר בתוך עצמנו.
באנגלית קיים הביטוי Lost in Translation, "אבד בתרגום". בדיאלוג בין ישראל ליהדות התפוצות, הפער הוא לא רק במיעוט הטקסטים המתורגמים או במונחים וברעיונות שהולכים לאיבוד במעבר בין השפות, אלא גם בעצם הבחירה של התכנים.
אנחנו מתייחסים בעיקר לתכנים שמדברים את שפתנו, את האני מאמין שלנו. ייתכן בחלוף הזמן יש לנו פחות ופחות סובלנות לעמדות או רעיונות המאתגרים את הנרטיב שלנו. זו תופעה מדאיגה ומנוונת.
בנאומו הציג הנשיא ריבלין את מנועי השינוי שיכולים לדעתו לחבר בין השבטים השונים. אחד מהם היה האקדמיה. ואכן, אוניברסיטת בר־אילן היא גשר חשוב בין השבטים והזרמים בישראל. אנחנו מאמינים שלצד שתי המשימות המרכזיות שלנו – מצוינות במחקר והוראה אקדמית מתקדמת – יש לנו גם משימה שלישית בעלת חשיבות היסטורית: לטפח את הדיאלוג האינטלקטואלי בין כלל גווניה ומרכיביה של היהדות ברחבי העולם.
בשם החזון הזה אנחנו מתאמצים לכלול במרחב הממשי והווירטואלי של הקמפוס גם יהודים שאינם ישראלים. החזון שלנו הוא לייצר מסד רב־לשוני שינגיש לציבור מאמרים וטקסטים מאת חוקרים, מדענים ואנשי רוח יהודים מכל העולם. זהו אינטרס לאומי עולמי, שיחשוף את הציבור הרחב לרעיונות וליוזמות מכל גוני היהדות.
לבר־אילן יש תפקיד חשוב במשימה החשובה של הגישור על הפערים. אולם האקדמיה לא יכולה לשאת במשימה הזאת לבדה. זו משימתם של המורות והמורים בבתי הספר, של המדריכים והמדריכות בתנועות הנוער, של ההורים ושל מעצבי דעת הקהל. כולנו נדרשים לצאת מעבר לים ולשמוע את הקולות המדוברים בשפות אחרות. כך נימנע מהשחיקה הרעיונית וההתיישנות המחשבתית שנגרמות כשאנחנו מצויים בעיקר סביב קולות ורעיונות הנכתבים במקומותינו אנו.
הקשר בין יהדות התפוצות לישראל משול לקשר בין שני מיתרים בכינור: אף שיש מרחק ביניהם, כאשר הקשת נוגעת בשניהם הם מסוגלים להפיק יחד צליל יפה, כמו שותפים המשתוקקים לגורל משותף. ברוח המשל המוכר הזה, הגיעה השעה לקרב בין המיתרים וליצור הרמוניה יהודית. הגיעה שעתו של הצליל המשותף.
פרופ' אריה צבן הוא נשיא אוניברסיטת בר־אילן
