אני שומע עוד ועוד על הקושי של הצוותים הרפואיים שטיפלו בנפגעים במירון. באופן מיוחד מהדהדים בראשי מילותיו של הפאראמדיק עמרי גורגה שניהל בגבורה את האירוע המורכב. "לבקש מפרמדיק להפסיק לבצע פעולות החייאה על ילד כי יש ילד אחר שאני יכול להציל – יש לי צמרמורת רק מלהגיד את זה ולחשוב שעשיתי את זה. אבל לא הייתה לי ברירה עם הכלים והמשאבים שהיו לי. אלה ההחלטות שהיינו צריכים לקבל. החלטות נוראיות אבל זה חלק מהתפקיד, לא יכולתי לעשות את זה אחרת".
הדברים שלו החזירו אותי אחורה לפני 19 שנה, כמתנדב במד"א הגעתי עם האמבולנס השני לאחד הפיגועים הקשים באותה תקופה – מחבל מתאבד התפוצץ בקו 32, היו נפגעים רבים במקום ועדיין לא הגיעו מספיק כוחות הצלה. זיהיתי פצועה שוכבת על הרצפה וניגשתי לטפל בה אך היא הייתה מחוסרת הכרה, בימים אחרים היינו מנסים לעשות כל שביכולתנו אך הפעם לא, המשכתי הלאה לחפש פצועים פחות קשים שזקוקים לפעולות מצילות חיים.
הכאב על אותה החלטה כהה עם השנים אך עכשיו הוא צף ועלה שוב. צוותים רפואיים שהצלת חיים עבורם היא שליחות של חיים נדרשים במקרים מסוימים לקבל החלטות ברגע, במי לטפל ובמי לא. הקושי גדול והכאב עצום. היום, 19 שנה אחרי, אני רואה את הדברים מנקודת מבט עמוקה יותר.
כשאני פוסק עבור משפחה השואלת האם וכמה להאריך חיים של חולה המתייסר, בני המשפחה יודעים שהם פועלים על פי תורת ישראל. דבר זה נותן להם כוחות אחרים, הם יודעים שהם עשו כשורה. הצלת חיים היא הציווי האלוקי "לא תעמוד על דם רעך" וגבולות ההצלה של הכוחות צריכים להיקבע אף הם על פי דרכה של התורה, הקובעת את הדרך לשמור על קדושת החיים.
איני זוכר שבמסגרת ההכשרה אותה עברתי במגן דוד אדום דיברו אתנו על ההלכה במצבים כאלו, אך בהחלט אותה החלטה קשה שקיבלתי אז לפני 19 שנה, זהה להחלטות הקשות אותם קיבלו הצוותים הרפואיים באסון מירון. אלו לא החלטות שגויות ורוב הפוסקים מסכימים שבמצב המורכב בו נמצאו יש להעדיף את הטיפול בחולה בעל הסיכויים על פני זה שסיכוייו נמוכים או קלושים (אמנם יש לדעת שלאחר שהתחילו לטפל בחולה לא פשוט להפסיק את הטיפול בו על מנת לעבור לחולה אחר הפוסקים דנו במצבים השונים ויש צדדים לכאן ולכאן בהתאם לנסיבות הספציפיות).
לי באופן אישי הידיעה הזו נותנת כוח, זה גדול ממני, זה גדול מכולנו.
הרב אריאל וידר, ראש אגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה
