"אמר הרוכל ממזכרת משה:
ירושלים שלי
היא מחנה יהודה בערב חגים
שבת של "פפיטס", קללות נהגים
שבת של "פפיטס", קללות נהגים
וחומוס של רחמו וריח דגים
כביסה על הכביש ומקלחת מדלי"
(ירושלים שלי, מילים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש)
השיר "ירושלים שלי" שכתב דן אלמגור מבטא גם את ירושלים שלי, משום שהשיר הזה מדגיש את ריבוי הפנים של ירושלים: ירושלים של מחנה יהודה, של קטמון ג', של מאה שערים, של שער שכם ושל העיר העתיקה. ואל בתי השיר אפשר להוסיף עוד כל כך הרבה ציוני דרך ירושלמיים: הר הרצל ויד ושם, הכנסת ובית המשפט העליון, הסמטאות הציוריות של ימין משה ואלה של המושבה הגרמנית, ועוד־ועוד.
זה הדבר שאני הכי אוהב בירושלים: ריבוי הפנים האינסופי שלה, ההיסטורי והעכשווי. הארכיאולוגיה שבה מזכירה שהיא גם עירם של כל מי שחי בארץ הזו ב-3000 השנים האחרונות, והסוציולוגיה שלה מזכירה שהיא גם העיר של כל השבטים העכשוויים של החברה הישראלית.
זה מזכיר לי את הסיפור המכונן של יהודה עמיחי, שראה פעם מדריך תיירים מסביר לקהלו היכן ממוקמת קשת רובינסון: אתם רואים את האיש עם סלי המצרכים, הוא לא חשוב. רק תסתכלו קצת מעליו ותראו את הקשת. אמר עמיחי לעצמו: הגאולה תבוא כאשר המדריך יאמר לקהלו: אתם רואים את קשת רובינסון? היא לא חשובה. אבל ממש מתחתיה יושב איש עם סלי מצרכים.
אני לא קיצוני כמו עמיחי, ובשבילי גם האתרים חשובים. אבל אני לומד מעמיחי את הצורך לא להתפתות להחשיב רק את האתרים ההיסטוריים, אלא גם את האנשים שצריכים ורוצים לחיות בירושלים בהווה.
לכל פרויקט "לך ירושלים – כותבים עם שיר" – לחץ כאן
