העיטור הנכבד ביותר בצרפת המלוכנית היה "אות סן מישל". הסופר מישל דה־מונטן, שזכה בעיטור ב־1571, אמר שמנעוריו חלם לקבל את האות הזה, אך לא בדרך הזו. במקום שאֵלת המזל תגביה אותי אל העיטור, אמר מונטן, היא הורידה אותו אליי. הוא התכוון לכך שבתחילת דרכו של מסדר סן מישל נמנו עליו רק 31 אבירים, בעוד בזמנו של מונטן עלה המספר ל־700, והעיטור איבד מיוקרתו.
לפני עשר שנים, לרגל שנת השישים למדינה, זכו שמונה ארגונים בפרס ישראל למפעל חיים. אורי אליצור ז"ל כתב אז שאם כולם מקבלים פרס, אז אף אחד לא באמת מקבל אותו. נזכרתי בזה כשנודע שהשנה, לכבוד שנת השבעים למדינה, יזכו שמונה אנשים בפרס ישראל על מפעל חיים. כל אחד מהזוכים, חשבתי, הוא באמת איש מופת ראוי ומרשים; אך היה עדיף לפרוס את זכייתם על פני כמה שנים, כדי לא לפגוע ביוקרתו של הפרס החשוב הזה.
חשבתי כך, ואז חזרתי בי. הטיעון של אורי נכון, אך בשנה שלנו רשימת הזוכים דווקא נראית לי הרבה יותר הגיונית מאשר בכל שנה אחרת. בשנה רגילה כמעט כל הזוכים הם פרופסורים, שזכו בפרס ישראל בזכות מפעלם המחקרי. אנשי מעשה בולטים הם מיעוט קטן בין הזוכים. זוהי הצהרה של המדינה שכמעט רק אינטלקטואלים בולטים ראויים להערכתה. לא סביר בעיניי המצב הזה, שבו למלומד המתמחה בכלי חרס סיניים משושלת צ'ינג יש סיכוי גבוה הרבה יותר לזכות בפרס ישראל מאשר לאיש מעשה ששיפר את חייהם של רבבות ישראלים. למה צריך מאורע מיוחד כדי שבפרס ישראל יוכלו לזכות בשנה אחת גם גיל שווייד, אבי תעשיית ההיי־טק, גם איש המופת הנערץ נתן שרנסקי, גם המנהיג הפוליטי המרשים דוד לוי, וגם יתר הזוכים והזוכות?
אל תטעו בי: אני מעריץ אינטלקטואלים דגולים. טוב שעמֵנו יודע לכבד אנשי תורה וחוכמה. אבל לצידם עלינו להעלות על נס גם אנשי חסד ואנשי עשייה. יתר על כן: במסורת היהודית, גם אנשי התורה הגדולים היו אנשי חסד ומעשה. ר' חיים מבריסק, למדן מבריק שכונן את שיטת הלימוד הנפוצה בעולם הישיבות, היה איש חסד ברמות שקשה לדמיין. ביתו היה מלא יומם ולילה באביונים ובמרי לב, עד כדי כך שאנשים היו מדביקים מודעות רחוב על הקירות הפנימיים של המטבח, שהָמה אדם כאילו היה רשות הרבים. חז"ל לימדו אותנו שאוי למי שלומד תורה ושומר אותה לעצמו. אדם צריך ללמוד על מנת לעשות, וללמוד על מנת ללמד אחרים. בתפיסה היהודית, אסור לאינטלקטואל להסתגר במגדל שן מבודד. תורת ישראל אינה רק תורת אמת, אלא גם תורת חסד.
יש לילה אחד בשנה שבו ניכר לכול שלימוד תורה אינו מעבדה אינטלקטואלית: ליל הסדר. הרבה אנשים מופתעים כשאני אומר להם שזהו לילה המוקדש ללימוד תורה. הם לא מרגישים שהם לומדים. הרי אין הם יושבים בספרייה או בבית מדרש, אלא ליד שולחן האוכל. אבל כך בדיוק נראה לימוד התורה של ליל הסדר. המון תורה יש בלילה הזה: אנחנו קוראים מן ההגדה באריכות את פסוקי התורה ואת מדרשי חז"ל. אנחנו שואלים ועונים, מחדשים ומיישנים. זהו לימוד תורה עם טעם וריח, עם מצה ומרור, תורה עם אבא ואמא ודודות ונכדים, תורה עם "כל דכפין", עם אורחים מוּכּרים וזרים.
נכון הוא שהתורה של כל השנה לא יכולה להיות בדיוק כמו התורה של ליל הסדר. רוב אנשי המעשה לא יכולים ללמוד הרבה תורה, והמלומדים הדגולים לא יכולים לעסוק כל היום בצורכי עם ישראל. אבל זו תמיד המגמה. לבית המדרש יש חלונות, ולידיים העושות יש ראש ולב.
החיבור הכי חזק של התורה לעולם המעשה צריך להיות דרך המשפחה. הציווי "ושננתם לבניך" אינו מתייחס רק לליל הסדר, אלא גם ליתר 353 ימי השנה. את הלכות תלמוד תורה שלו פותח הרמב"ם לא באמירה שאדם חייב ללמוד תורה, אלא בקביעה שאדם חייב ללמד את בנו תורה. אנו שולחים את ילדינו לבית הספר לא משום שהלימוד הוא אחריותו של משרד החינוך, אלא משום שאנחנו צריכים לעבוד לפרנסתנו, ולכן בלב רוטט אנו ממנים את המורים לשליחינו הנאמנים. כי כך באמת היה צריך להיראות לימוד תורה: לא כיתה של שלושים ילדים עם לוח וטוש, אלא ילד וילדה היושבים עם הוריהם וסביהם ליד שולחן האוכל, גוהרים יחדיו מעל ספר ישן עם פירורי מצה וכתמי יין.
יותר מ־90 אחוז מהיהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר; ללמדנו כמה מתוקה ואהובה תורת ישראל, כשלומדים אותה כך. חג שמח.
