להתדרדרות במצבם הרגשי והחברתי של הילדים על רקע הניתוק המתמשך מבית הספר נחשפתי בקליניקה באופן יומיומי לאורך המשבר: ילדים החווים תלישות, בדידות, עלייה בתסמינים של חרדה ודיכאון, הולכים ומתכנסים לתוך עצמם, מאבדים כל מוטיבציה ללמידה, מתנתקים חברתית ופונים להתנהגויות סיכון מדאיגות. מאז אוקטובר, קראתי לקובעי המדיניות החינוכית לשים בראש סדר העדיפויות את מצבם הרגשי והחברתי של הילדים, הרבה לפני צמצום הפערים הלימודיים. אז עדיין לא תיארתי לעצמי שהמצב יימשך עד אמצע אפריל וש-6 שכבות גיל (כיתות ה'- י') ישהו בבית למעלה משנה. התמונה המדאיגה הייתה רק תחילתו של גל תחלואה נפשית בקרב הילדים (ובעיקר בקרב הנוער) שהלך והחמיר.
בדו"ח שהתפרסם ע"י עמותת על"ם לנוער בסיכון דווח על אחוזי חרדה ודיכאון הגבוהים פי 3 לפחות מאשר בשנה הקודמת, עלייה של פי 1.5 במקרים של ניסיונות לפגיעה עצמית, פי 2 במקרים של הפרעות אכילה, וכן עלייה משמעותית בשימוש בחומרים ממכרים. דו"ח של עמותת ער"ן דווח על עלייה של 30% בפניות לעזרה בקרב מתבגרים, רובם על רקע של חווית בדידות וחרדה. 20 אחוז מהפניות הוגדרו כ"מצוקה נפשית קשה".
לפני כשבועיים, אחרי שנה של למידה מהבית, חזרו כל התלמידים לשגרת לימודים מלאה. על פניו, זהו הרגע לו חיכינו יותר מכל. עם זאת, החזרה לשגרה הינה תנאי הכרחי אך לא מספיק לשיקומם של הילדים. הם אינם חוזרים לבית הספר אחרי חופשה מרעננת ומטעינה, אלא חוזרים שחוקים, מנותקים, מבודדים וחוששים. החוויה הדומיננטית ביותר של רובם הינה תלישות, חוסר שייכות, חוסר נראות וחוסר מסוגלות, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הלימודי. הטעות הגדולה ביותר שיכולה להיעשות הינה להתמקד (שוב) בפן הלימודי ובמרוץ להדבקת הפער, מבלי ליצור הקשר חברתי-רגשי משמעותי.
אני קוראת שוב לקובעי המדיניות החינוכית, למנהלי ומורי בתי הספר, לשים את המענה לפן הרגשי והחברתי בראש סדר העדיפויות, ולאפשר בנייה מחודשת, מותאמת ומושכלת של תחושת השייכות והמסוגלות בקרב התלמידים. ריבוי שיחות אישיות בין מחנך לתלמיד כחלק ממהלך עקבי וסדור, פעולות חברתיות בקבוצות קטנות, יציאה לפעילות חוץ כיתתית, פעילויות גיבוש, צמצום העומס הלימודי, האטה בקצב ובכמות המבחנים ובעיקר שיח אופטימי ומרגיע, הם רק חלק מהמענים שרצוי ואף הכרחי לתת לתלמידים.
לפני מספר ימים כתב שר החינוך יואב גלנט כי: "מערכת החינוך פועלת במלואה ובקצב גבוה. סגירת הפערים נמצאת בעיצומה כתוצאה מפעולתם המסורה של סגלי החינוך".
הייתי רוצה להאמין שהשר התכוון לפערים הרגשיים והחברתיים העצומים אותם חווים התלמידים בימים אלו, ושסגלי החינוך, שהם ללא ספק מסורים עד מאד, נותנים מענה מקצועי, מותאם ומושכל לפערים אלו. אך יש בי חשש שלא לכך התכוון השר.
כשרכב עם צמיגים שחוקים נוסע על הכביש, זו סכנה אמיתית. כשרכב עם צמיגים שחוקים עולה על כביש מהיר ומאיץ מהירות, הסכנה ברורה ומידית!
הכל יכול לחכות, לכל פרק בכל ספר ובכל מקצוע יש תחליף, יש מועד ב' ואפילו ג'. השיקום הרגשי והחברתי של ילדינו אינו יכול עוד לחכות, והוא ללא ספק תנאי הכרחי וחיוני לכל מהלך "מסתער" כזה או אחר של השר ושל קובעי המדיניות החינוכית מטעמו.
אנחנו (כבר) לא במלחמה. אנחנו בשיקום. ושיקום עושים לאט, בעדינות וברכות. תמיד, לא כל שכן כשמדובר בילדים.
דלית קפלן היא פסיכולוגית קלינית, חברה בוועדה המייעצת של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, המובילה את מיזם Zoom Out Challenge לשיקום חברתי-רגשי לתלמידי כיתות ה'-י'.
