מִישֶׁהוּ מַרְבָד יַנִּיחַ,
עַל עֵין כָּרֶם הָרְדוּמָה
וְשָׁלְוָה גְּדוֹלָה יַבְטִיחַ,
לִרְחַבְיָה וְרוֹמְמָה.
(שובי בת ירושלים, מילים: דודו ברק, לחן: נחום היימן)
מי שגר בשכונת רחביה, יודע ש"שלווה גדולה" זה משהו שרחוק מאוד ממה שקורה בה בשנה האחרונה, מאז החלו ההפגנות מול בית ראש הממשלה. לא בטוח שזו הייתה כוונת המשורר דודו ברק, אבל מהמילים ניכר שהשלווה לרחביה היא בגדר הבטחה בלבד.
השורה הזו בשיר המתוק מדבש, בביצוע האלמותי של שושנה דמארי, המונה את שכונותיה של ירושלים ומצמיד להן תארים, חלומות ותקוות, מסמלת בשבילי את הקונפליקט הבלתי נגמר של ירושלים, שכל מי שגר בה, שוהה בה חלק מהזמן או מבקר לרגע, יודע לזהות היטב. המתח שבין השלווה הקסומה של סמטאות עין כרם, רחביה או טלביה, הטירוף של שכונות קו התפר ומזרח העיר, המירוץ הבלתי פוסק של השכונות החרדיות והאורבניזם המערבי של מרכז העיר, רחוב יפו והמדרחוב. ירושלים איננה זה או זה, היא הכול.
ירושלים איננה מקום לבעלי לב חלש. מי שרוצה לגור כאן צריך להתמודד, להכיל ולהפנים. היא חוויה מתמשכת, עולה ויורדת. מי שמחפש את המנוחה והנחלה יכול לעבור לשפלת החוף המישורית. היא אולי יותר סואנת במובן המודרני, אבל החיים עצמם, כמו שאומרים, קורים פה.
נוּמִי, נוּמִי עִיר שָׁלֵם, מסיים המשורר. ואולי זו תפילתו לירושלים; שיבוא היום ותגיע שעת מנוחתה. עד אז – השלווה תישאר כהבטחה על הנייר.
לכל פרויקט "לך ירושלים – כותבים עם שיר" – לחץ כאן
