כשאירוע בקנה מידה גדול כל כך מתרחש, כמו האסון הנורא שחווינו במירון לפני שבוע, הדבר מחייב את כולנו לעצור ולשאול מה מנסים לומר לנו, מה אנחנו צריכים לקחת מהאירוע הזה.
אצלי האירוע התחיל בטלפון אחד קטן. "שלום ראש העיר, אני לא מצליחה ליצור קשר עם הבן שלי. אבא שלו, שהיה צמוד אליו, ענה לי, והילד לא עונה. את יכולה לעזור לי בבקשה?"; שאלתי "מי זו", ונעניתי: "פייגי קירשנבאום".
זה היה הטלפון הראשון שקיבלתי ברגעים שבהם עוד חשבנו שאנחנו מבינים את גודל האירוע. המחשבה שהטלפון הראשון של משפחה חרדית בצר לה היא לראש העיר, וזאת בתוך כל אי־הוודאות שהתחלפה בצער הקשה מנשוא, הייתה מעודדת. השיחה הזו הצביעה בעיניי על חיבור עמוק בין חלקי הציבור, ועל גשר יציב וחזק יותר ממה שנראה לפעמים.
למעלה מעשרת אלפים תושבים יצאו מהעיר בית־שמש למירון, במאות אוטובוסים שיצאו ממתחם אחד. אך ההתרגשות העצומה הפכה לטרגדיה נוראה. עם היוודע גודל האסון, ביום חמישי בשעה שתיים בלילה, פתחנו בעירייה חמ"ל שהכיל את השירות הפסיכולוגי, אגף הרווחה, מנהל חינוך, המוקד העירוני והביטחון. רגע לפני תחילת הדיונים וההיערכות, היה חשוב לי לעצור לרגע ולומר את המובן מאליו: זה אירוע עירוני, אירוע ישראלי, ולחלוטין לא אירוע חרדי בלבד.
אמירה זו הייתה בסיס לכל הפעילות של העירייה. אגף הרווחה חילק את העובדים הסוציאליים לשבעה צוותים, וכל צוות עטף משפחה. החיבור בין המשפחות לצוות היה מרגש. שיאו היה במכון לרפואה משפטית באבו־כביר. בקרב אחת המשפחות, העובדת הסוציאלית ביטאה את קולה של האם המבקשת להיכנס ולהיפרד מהבן שנהרג, ובתיאום עם הרב התגבשה ההסכמה. לאחר פרידתה הרגישה האם מעין השלמה, ופנתה לאסוף ולחזק את יתר ילדיה.
לא בחרנו באבל ובמשבר הזה. שבעה הרוגים מעיר אחת ובפעם אחת זה בלתי נתפס. נגזר עלינו להתמודד עם ילדים שלא יגדלו עוד, עם משפחות שנגדעו. להתמודד עם שאלות אמוניות של צעירים שיצאו לקדש שם שמיים ולא שבו.
אני מבקשת כאמירה ברורה לבחור לאן אני מפנה את תשומת הלב שלי. יהיה זה פשוט וקל להתרכז בדיון שעוסק בזיהוי האשם, בבניית משפט שדה תקשורתי וציבורי. אך אני מבקשת להניח את כל הדיון הזה בצד. כעת יש להעמיק ולראות את הקשר והגשר שקיים רחוק מתשומת הלב התקשורתית בין המגזר החרדי לציבוריות הישראלית. נהיה יחד – בתסכול ובתקווה, באובדן ובכעס, ומנגד יחד במחשבה על נחמה.
מעל הכול אני רוצה שנתרכז יחד בבנייה של החיים המשותפים וביכולת לחלוק את המרחב המשותף. אולי המחשבה הזו תהיה מרפא ברגע של כאב גדול כל כך. מציאות כזו לבטח תהפוך את כולנו לחזקים יותר.
מתחת לכובע ולשביס
לפני 24 שנים העיר בית־שמש נפרדה משבע בנות שנרצחו בפיגוע באי השלום בנהריים. השבוע נפרדה בית־שמש משבעה בנים; קורבן עולה קשה מנשוא אז, וקורבן עולה קשה מנשוא גם היום. הפיגוע בנהריים צרוב בדברי ימי המדינה והעיר כאירוע ממלכתי ישראלי. המשימה של מדינת ישראל ושל הרשויות המקומיות היא לנצור את אירוע מירון כאירוע כלל־ישראלי.
ביום ראשון לפני כשבוע קיימנו בכיכר העירייה, בלב העיר בית־שמש הוותיקה, עצרת תפילה והזדהות עם המשפחות בהשתתפות הנהגת העיר, עובדי העירייה, תנועות נוער ותושבי האזור. גם זו לבנה חשובה בבניית הגשר. בית־שמש יכולה וצריכה להיות מודל לקיום חיים משותפים. בסוף, מתחת לכובע, לחליפה ולשביס – מדובר באותם אנשים. זו אינה קלישאה: הימים הללו חידדו אצלי את התובנה שמדובר באותם אנשים.
המשימה שלנו היא להבין שאסור לנו, מתוך עומק הכאב וגודל הטרגדיה, להחמיץ את האסון. חובה עלינו לקחת אחריות על החיים המשותפים שלנו, הבחירות שלנו והאווירה הציבורית שאנחנו יוצרים. מה שיש פה הוא של כולנו יחד, וזו האחריות שלנו לתת מקום לעומק החיבורים הקיימים.
"ובחרת בחיים" – החובה לבחור בחיים אינה רק טכנית אלא תוכנית. בחירה שיוצרת ומבטאת את החיים המשותפים.
ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית־שמש.
