אָמַר הַבַּלָּן מִמֵּאָה שֶׁעָרִים:
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי
הִיא שְׁטְרַיְמְל שָׁחֹר וּסְפָרִים אֲפֹרִים
ו"בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּלֵךְ בִּקִּצָרִים"
ו"בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּלֵךְ בִּקְּצָרִים"
הִיא לַחַשׁ תְּפִלָּה לְיָמִים אֲחֵרִים
לֹא כָּאן, כִּי לְמַעֲלָה קוֹרֶצֶת הִיא לִי
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…
(ירושלים שלי, מילים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש)
תמיד הזדעזעתי מהירושלמים. איך הם מסוגלים, איפה הכבוד, איפה חרדת הקודש. 3,000 שנות היסטוריה מזנקות אליך מכל פינה, אפילו לא שומרות מרחק של שני מטרים כדי שלא תידבק באיזה וריאנט יבוסי – ואתה פשוט אמור להמשיך כאילו כלום. הקניון שלך נקרא בשמו של כפר ערבי נטוש, בדרך לבית הספר אתה עובר על איזו מצלבה או מרצחה או מטבחה, חנות הסלולר היא בקומת הקרקע של הספא העתיק של המלך חזקיהו. "תעבור את סן-סימון, תפנה שמאלה ותעלה במדרגות", מכוון אותי עובר ושב. ואני נשנק: איזה סן-סימון? המנזר? ההוא עם כל ההרוגים והפצועים והיונה והנער? אבל העובר כבר שב הלאה, צריך לאסוף את הילדה מהגן שבו דוד חנה.
גם אצלנו בשפלת החוף יש מורשת, אבל היא נתונה במוסרות, כלואה בסוגר. השכנים מספרים שלפעמים בלילות אפשר לשמוע אותה שואגת. וכמובן, צריך לשלם כדי להעיף בה מבט. הצלבנים לא עשו את דרכם הימי-ביניימית הארוכה, סבלו רעב ומגפות וג'יהאד, רק כדי שנוכל לעשות סלפי במבצרי הפאר שלהם חינם אין כסף. אנחנו, כאן במרחב ההביל שבמערב ארץ ישראל, מגדרים ומשלטים היטב את העבר, שלא יזלוג לנו בטעות לאמצע הכביש.
אבל ירושלים לא יכולה להיות אחרת. לא יעזור אם נבקש ממנה – כמו איש מאה-שערים בשירו של דן אלמגור – להישאר שם למעלה. עיר הקודש היא גם עיר הבירה וגם העיר המאוכלסת בישראל, והמחיר הוא שלפעמים אתה דש קדושה בעקביך, עוצר לרגע ברחוב ומגרד קצת הוד קדומים שנדבק לסוליה. וטוב שכך.
לכל פרויקט "לך ירושלים – כותבים עם שיר" – לחץ כאן
