מה שמתחולל בירושלים בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, אינו עניין נקודתי. זה לא סיפור מחלוקת הנדל"ן בשייח ג'ראח, גם לא של המחסומים בשער שכם ואפילו לא הסיפור של חודש הרמדאן על רגישותו הדתית הידועה. גפרורים היו ותמיד יהיו בשכונה המזרח תיכונית והמסוכסכת שלנו. ירושלים היא גפרור גדול. ההיסטוריה הרחוקה והקרובה המחישו את מעמדה ככזה. זהו מוקד של טריגרים היכולים להבעיר את השטח בכל רגע נתון ולסחוף לתוך העניין מעגלים נוספים של קבוצות, מדינות ובעלי עניין. כמו מערכת של אדוות הנוצרות במים כאשר מישהו הטיל לתוכם אבן קטנה.
אולם, העניין הוא שהטריגרים הם רק נפצים, אבל ממש לא גורמי העומק שמחוללים את ההתפרצות או עומדים בבסיסה. לכן הדבר המשמעותי שיש לתת עליו את הדעת הוא מקורות הבערה שהופכים סיטואציות נקודתיות לאירועים גדולים, שכן מה שבדרך כלל מדליק גפרורים הן נסיבות הרבה יותר מערכתיות.
כשם שהאינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 לא פרצה בגלל תאונת הדרכים המפורסמת שלאחריה בערה רצועת עזה, וכשם שהאינתיפאדה השנייה של שנת 2000 לא התרחשה בגלל עליית אריאל שרון להר הבית, כך מה שמתחולל כרגע בירושלים הוא כנראה ביטוי לעניין מהותי יותר.
את העניין הזה יש לנתח כ"סימן מעיד" לתחילת שינוי כולל יותר בפוליטיקה המקומית והאזורית וכביטוי למערכת שהולכת ומשנה את פניה. מה שבולט כאן הוא כנראה שפוליטיקת הזהויות, זו אשר שמה את הדגש על ענייני הגדרה עצמית, לאומיות, צדק, שוויון ושאר ערכים פרוגרסיביים מעין אלה, הולכת ותופסת מחדש נפח משמעותי. מדובר בשינוי משמעותי לאחר עשור וחצי שבהן הפוליטיקה האזורית, וגם זו המקומית שלנו, הן ביחס לערביי ישראל והן ביחס לפלסטינים, נשענה דווקא על יסודות ריאליסטיים. כאלה שניתבו את כלל הצדדים לעיסוק בהווה, בעיקר במשמעות של התמקדות באיכות ורמת החיים, על פני מימוש פנטזיות עתידיות המנוסחות במונחים של מימוש מאוויי קצה לאומיים.
הפוליטיקה הריאליסטית מיתנה את האקטיביזם הפלסטיני (גם ברשות וגם בחמאס). היא עמדה ביסוד ההתקרבות בין המדינה למיעוט הערבי שמנסור עבאס הוא הביטוי האולטימטיבי שלה, וכמובן הביאה לאוויר העולם את "הסכמי אברהם". התוצאה הכוללת הייתה ריסון ויציבות ביטחונית ופוליטית שאפשרה לישראל להתמקד בדבר המשמעותי באמת והוא החתירה לביצוע מעמדה כמעצמה, ולא רק כמעצמה צבאית, אלא גם ובעיקר טכנולוגית, כלכלית, אנרגטית ומדינית. כל אלה אפשרו חיי נוחות לאזרחי המדינה שתרגמו את השקט המדיני והביטחוני למימוש מאוויים אישיים.
אבל כעת, משהו ברמת היציבות האסטרטגית הזו הולך ונשחק. אולי הביטוי הברור לכך הוא נוכחותם מחדש של אנשי פוליטיקת הזהויות כמו אנשי בל"ד והרשימה המשותפת באולפנים ובאמצעי התקשורת. לחזרת פוליטיקת הזהויות יש כנראה קשר למציאות הפוליטית גם בישראל וגם בארה"ב, המלמדת על חולשה. נתניהו ללא ספק היה דמות בעלת כוח הרתעה ונתפס ככזה במזרח התיכון, וחולשתו הפוליטית היא איתות לסביבה. הדברים נכונים גם לגבי הנשיא האמריקני הקודם טראמפ, למרות שבאופן פרדוקסלי שניהם גם יחד נמנעו מהרפתקאות הכרוכות בהפעלה של כוח צבאי. אולם מה שברור הוא שהפרגמטיזם והריאליזם האזורי היה קשור בעבותות ליכולת של ישראל ושל ארה"ב לסמן ביחס לסביבה גבולות באופן ברור וחד־משמעי. עתה, בחסות השינויים הפוליטיים בוושינגטון ובירושלים הולכת ונחלשת היכולת הזו, כפי שמתברר עתה בחזית מול איראן.
הדבר נתפס על ידי שחקנים רבים, ובייחוד אלה ממחנה ההתנגדות, כהזדמנות לאתגר את הסדר הקודם ולהשיב את פוליטיקת הזהויות לסדר היום האזורי והמקומי. לא מדובר בחדשות טובות. מבחינה זו, הכמיהה של אזרחי ישראל דווקא במציאות פוסט־קורונה לחזור לשגרה המבוססת על סדר יום נהנתני והדוניסטי תחת הרעיון של "חזרה לחיים" (שאולי גם מתורגמת פוליטית על ידי חלקים מהציבור הרוצה לראות שינוי מציאות פוליטית והקמה של ממשלה "רגילה" ונטולת אופי), עלול להתחלף במציאות שבה סדר היום ישוב להיות הרבה יותר ביטחוני ומדיני במהותו. בשל כך, לא בטוח מה תהא תקפותם של ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים כעת לממשלת לפיד־בנט ולפיהם בשנת כהונתה הראשונה תעסוק הממשלה רק בנושאים אזרחיים.
