איזה סוג מטיילים אתם? אלו שרצים ראשונים ומאתרים את הסימון הבא של השביל, או אלו שהולכים בזהירות, הראש באדמה ורק מחפשים איפה הכי בטוח לשים את הרגל? איזה סוג נוסעים אתם? אלו שחייבים לנהוג או אלו שמעדיפים שאחרים ינהגו כדי שבינתיים יוכלו לעבוד או לישון? האם אתם מאלה שמרימים את הראש ומסתכלים סביב־סביב או דווקא מאלו ששומעים את הקריאה – תעזוב שנייה את הנייד, תסתכל על החלון ותראה איזה יופי?
לטבע נטייה להתחדש, זה קורה מעצמו. העץ האהוב עליי בחצר הוא כליל החורש. אני מחכה לו כל השנה שיפרח, כי יש לו פריחה עזה, ורודה וחיה וקצרה. בהתחלה לא ידעתי שהיא קצרה וכמעט לא נהניתי ממנו. מאז שלמדתי שהיא כזו, אני מתבוננת בו הכי הרבה. הוא נושר יחסית מוקדם ומשאיר ענפים אפורים חודשים שלמים. השנה גם קיצצנו אותו ולא הבנתי מאיפה הוא יצמח מחדש. אבל מעצמו, מהעונה, מהטבע עם בוא אדר, הוא התחיל קודם בפריחה ורודה משגעת ואז בלבלוב ירוק ומקסים.
בקיץ עברנו משרדים וקיבלנו למשרד סחלב במתנה. הוא שרד כמה חודשים ונבל לחלוטין. נשאר עציץ עם מקל עקום וענף עצוב. רציתי להפעיל עליו קסם יפני ולהעיף אותו, אבל רוית שותפתי לא נתנה. העמידה אותו במרכז המשרד, מתחת לחלון, וכל שבוע נתנה לו קצת מים. וים של אמונה ואהבה. כל פעם הייתי אומרת לה: תעיפי את הכיעור הזה כבר מפה, זה מת, את לא רואה? ועכשיו, ממש ברגע זה, בעודי כותבת את הטור היא שולחת לי: היית סקפטית, אבל את רואה? ומצרפת תמונה של ניצן לבן קטן.
פעמים רבות החיים קוראים לנו להרים את הראש ממה שמסיח ומטריד אותנו ולהסתכל כמה יפה מסביבנו. לא יודעת אם זה הגיל שלי, אבל לצערי בשנים האחרונות זה קורה "בזכות" אסונות ומחלות. עוד סיפור ועוד אחד, החלמה ניסית או פרידה שוברת. ורק אז, בכוח, מרימים את הראש מהשגרה המאובקת, האפורה הזאת והסטטית, ואומרים תודה לאל. ולכמה שעות אנחנו רק רוצים לחבק ולנשק ולקרב ולהודות. מתקשרים יותר להורים, סבלניים יותר לילדים, אוהבים יותר את בני הזוג וסתם טובים יותר בכללי לעולם.
אבל מה צריך לעשות כדי להיות זה שקורא לאחרים להסתכל, או מדויק יותר מזה, מה צריך לעשות כדי פשוט מדי פעם לעצור ולהביט, וכמו בשיר הילדים "מסתכלים סביב־סביב… אז יודעים שבא אביב". שיש התחדשות ויש פריחה והתקדמות.
יש אנשים סביבי שמרגישים בודדים. גם כאלו שבזוגיות נפלאה לאורך שנים, גם כאלו עם ילדים. כותבים לי שהם מרגישים שהם לבד. שאיש לא מבין אותם, שכל היום המוח שלהם עובד וטוחן, והם עם עצמם בלבטים ודילמות והתחבטויות. לא מרגישים טוב עם מי שהם ולא מרגישים טוב עם מה שהם עושים. ואין להם מי שיבין אותם.
אנשים סביבי לא מתמלאים מהעשייה שלהם, לא שמחים ולא מסופקים. מרגישים שהם לא ממצים את היכולות שלהם, מרגישים שיש להם הרבה יותר מה להציע לעולם. ולא טוב להם.
אני קוראת לכם לעצור ולהביט סביב־סביב. לדעת שאתם לא בודדים, אתם רק בוחרים לא לשתף. אתם חושבים שאתם יודעים מראש מה יגיב הצד השני, אז אתם בוחרים לא לספר. אבל אתם לא לבד. אני קוראת לכם להאמין שגם אנחנו, בני האדם, חלק מהטבע; וגם אם אפור וסטטי ביותר אצלנו כרגע, בנפש או בעבודה, זה עונתי.
בחלק מהדברים נפרח כמו כליל החורש, מעצמנו, אפילו כשנראה שאין ממה לפרוח. ובחלק מהדברים נצטרך מישהו כמו רוית עם הסחלב. שיאמין בנו, ולא יוותר. שלא יאמין לכיעור ולאבק ולכך שזה נראה מת. שיאמין שמבפנים זה כל כך חי.
ואם ניגאל באמת, אנחנו נהיה אלה שמאמינים בעצמנו.
חג צמיחה וחירות שמח לכל קוראיי האהובים ולבני משפחותיהם.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
