המבנה הנכון לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, על פי חז"ל, הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בפשטות, הכוונה היא להתחיל מנקודת השפל החשוכה כדי להכיר מתוכה את עוצמת האור של הגאולה, אך מקובל להסביר שהמשפט "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא לא רק הדרכה כרונולוגית, אלא אף המלצה על תפיסת עולם מורכבת שמסוגלת לראות את הרע ואת הטוב בו־זמנית, מבלי להתכחש לאף אחד מהם.
את התפיסה היהודית הזו ראוי ליישם לא רק על סיפור יציאת מצרים, אלא גם על סיפור התקומה המחודשת של עם ישראל בארצו. בשבועות האחרונים מתנהל פולמוס ציבורי ער בעקבות הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. כתבתי כאן לפני כחצי שנה, כשגרסת הסרט של הסדרה הוקרנה בסינמטקים, שמדובר בתכנים חשובים המוכיחים שהטענות על אפליה עדתית במדיניות הקליטה בשנות החמישים והשישים, הן לא סתם שחרור של שדים ותוצר של תסביכים או דמיונות, אלא טענות רציניות המגובות בציטוטים ובעובדות. 'סאלח' מביאה את ה"גְנוּת" בסיפור התקומה שלנו, וזו גנות שאסור להתכחש לה ולהתעלם ממנה. אי־אפשר לספר את סיפורה של המדינה מבלי להכיר בעוולות ובטעויות שנעשו במדיניות קליטת העולים, גם אם רובן נעשו מתוך כוונות טובות.
אך באותה מידה ראוי להוסיף ולומר ש'סאלח' היא גם סדרה בעייתית, מכיוון שכל כולה גנות. יוצריה התעקשו לצייר לנו תמונה בשחור־לבן, ללא מורכבות. לאורך כל פרקי הסדרה, תושבי ערי הפיתוח הם תמיד פסיבים ולא פעילים. הדבר היחיד שהם יודעים לעשות, וגם זה בקושי, הוא למחות. במציאות, ולא בסדרה, תושבי העיירות אכן התחילו מנקודת מוצא קשה של חלוצים בעל כורחם, אבל במשך השנים הצמיחו מתוכם מנהיגות מקומית שהחלה להפוך גורל לייעוד, לקחת אחריות ולהוביל תהליכים של שינוי. המנהיגות הזאת לא זכתה להתייחסות ב'סאלח', כנראה מחשש שתפגום במסר החד־ממדי של הסדרה.
הפרק האחרון, ששודר ביום חמישי שעבר, הוא דוגמה טובה לכך. בפרק המחישו היוצרים את העוול שנעשה בהסללת הדור השני של תושבי העיירות לחינוך המקצועי. הממסד זלזל באינטליגנציה של ילדי העיירות, סיווג את כולם כטעוני טיפוח ומסגר אותם לעבודה בתעשייה כבדה, מבלי לפתוח להם דלתות להשכלה גבוהה. הפרק הסתיים במהפך הפוליטי של 1977, ובמנהיגים הפוליטיים שהגיעו מערי הפיתוח לכנסת ולממשלה, אבל לא הייתה בו התייחסות לשינוי המשמעותי שחל מאז במערכות החינוך של העיירות. בירוחם למשל, גיבורת הסדרה, הובילה ההנהגה המקומית בשנות התשעים לחיסול החינוך המקצועי ולשילוש אחוז הזכאות לבגרות תוך שנים בודדות, מסביבות ה־20 אחוזים למעל 60 אחוזים.
את המהלך הזה הוביל בזמנו ראש מועצת ירוחם מוטי אביסרור, יחד עם מנהיגים נוספים שצמחו ביישוב. אבל אביסרור לא זכה לקבל פתחון פה בסדרה של דוד דרעי, כי הוא היה עלול לקלקל את תמונת השחור־לבן של הסדרה. גם ראשי מועצה אחרים של ירוחם, כולל מיכאל ביטון ראש המועצה הנוכחי, שרשמו הישגים, לא זכו להופיע ב'סאלח'. מי שכן כיכב בפרק האחרון הוא ברוך אלמקייס, שהודח פעמיים מראשות מועצת ירוחם ולא מתגורר כיום בישוב. אלמקייס, שהיה ונשאר לעומתי כלפי המדינה, הוא פרזנטור של ירוחם גם ביצירות טלוויזיוניות אחרות של דרעי שנעשו על העיירה, ואף פעם אין אזכור לכישלונות שלו. הוא משרת את המטרה של דרעי להציג את ירוחם כעיירה שלא התקדמה במאום מאז הקמתה בשנות החמישים, וגם לא מאז שדרעי עזב אותה בשנות התשעים.
רק מרור
ליוצרי הסדרה יש הסבר מדוע התעלמו מהתמורות החיוביות בסיפור העיירות. הם מסבירים שהסדרה שלהם מסתיימת ב־1977 מסיבות תקציביות. ההסבר הזה לא לגמרי מדויק, כי בפרק האחרון כאמור מככב אלמקייס, שכיהן כראש מועצת ירוחם בשנות השמונים והאלפיים. אבל זה לא רק זה. מי שקרא והקשיב לריאיונות שהתקיימו עם היוצרים, מבין שהמחסור בתקציב הוא רק תירוץ ושגם אם ל'סאלח' היו פרקים נוספים, הם היו מאופיינים באותו קו השחרה קיצוני ללא טיפה של מורכבות. דוד דרעי אמר בריאיון ל'ידיעות אחרונות' ש'סאלח' הוא לא סיפור של שנות החמישים אלא של היום, ושמדיניות הממשלה בשני העשורים האחרונים היא להשאיר את תושבי העיירות בתחתית שרשרת המזון. גם שני היוצרים האחרים, דורון גלעזר ורותי יובל, אמרו לעמיתי אריאל שנבל בריאיון שפורסם כאן בשבוע שעבר, ש'סאלח' הוא לא סיפור על העבר כי האפליה נמשכת. בשיחה טלפונית אמר לי גלעזר, תושב תל־אביב, בפסקנות, שהמצב בעיירות הפיתוח לא השתפר מאז שנות החמישים.
שלושת היוצרים צודקים שיש עוד הרבה עוולות לתיקון בסיפור עיירות הפיתוח. על חלקן – כמו סוגיית הצדק החלוקתי, הפערים בשירותי הבריאות והצורך בתקצוב דיפרנציאלי – אני כותב פעמים רבות בעמוד הזה. אבל לצד העוולות אי אפשר להתכחש לכך שיש גם תמורות חיוביות. השינוי מתבטא בהישגים יפים של מערכות החינוך, בבנייה נרחבת שנובעת מעלייה בביקושים, בהגירה חיובית, ובעיקר ביותר צעירים שבוחרים להישאר ולהוביל. התהליכים הללו מתרחשים הן בזכות מנהיגות מקומית שבוחרת לקחת אחריות, והן בזכות מהלכים שהמדינה עושה בשנים האחרונות. אותה מדינה ששלחה בכפייה את העולים בשנות החמישים והשישים למלא משימה ציונית, וציידה אותם בארגז כלים כמעט ריק, מתחילה בעשורים האחרונים למלא את הארגז הזה בכלים של תשתיות ותקציבים. זה כמובן לא מספיק כדי לסגור את הפערים. יש עוד הרבה מה לתקן כדי ליצור שוויון הזדמנויות בין מרכז לפריפריה בחינוך, ברווחה ובבריאות, אבל להגיד שהמציאות לא השתנתה זה כמו לספר בליל הסדר רק על קשיי השעבוד במצרים ולהסתפק באכילת מרור.
נכון, לא פשוט ליצור סדרת טלוויזיה שתציג תמונה מורכבת של המציאות. הרבה יותר קל לדבר בשפת השחור־לבן ולגייס מרואיינים שיתבטאו באופן החריף והקיצוני ביותר. ועדיין, מותר לצפות מסדרה של ארבעה פרקים ליותר מורכבות וליותר יושרה. בסופו של דבר, הצגה מאוזנת של גנות ושבח היא שיקוף מדויק יותר של החיים.
