1. חומה של מי?
קריאת המבצע הנוכחי של צה"ל ברצועת עזה בשם "שומר החומות" בוודאי מוצדקת לנוכח נסיבות פתיחתו; תגובה לירי של חמאס לאזור ירושלים (כנראה לא במקרה לא לליבה של ירושלים, שם בכל זאת גרים גם מאות אלפי ערבים), בעיצומו של יום ירושלים. אבל צריך לומר שיש גם משהו מקומם מאוד בפתיחת המבצע דווקא בנסיבות האלה: האם הירי המתמשך על יישובי עוטף עזה, ומדי פעם גם על אשדוד ואשקלון, לא הצדיק פתיחת מבצע צבאי? כירושלמי, זה אולי מחמיא לי שדמי נחשב על-ידי הנהגת המדינה כדם כחול במיוחד. כישראלי, זה מאוד מאוד מאוד מקומם.
2. שוב מחמיצים הזדמנות
הצטרפותם של חלק מערביי ישראל, במקומות מסוימים, לאלימות הכללית, היא מסוג הטעויות האסטרטגיות שאולי נגרמו מפרץ רגשות לאומני, אבל סופן כנראה בומרנג חזק למחוללי המהומות. דעת הקהל הישראלית, לפחות זו של הרוב היהודי בישראל, רגישה מאוד לתרחיש שבו ערביי ישראל משמשים כ"גיס חמישי", שמצטרף למאבק הערבי והפלסטיני הכולל נגד המדינה. הרבה מאמצים עשו ערביי ישראל כדי להיחלץ מהדימוי הזה. הם נזהרו מאוד מלהצטרף למדינות ערב בכל סבבי המלחמות נגד ישראל, אלה שאחרי מלחמת העצמאות: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה.
זה בוודאי אכזב מאוד את מדינות ערב, שתמיד טענו שגורלם של הפלסטינים הוא הגורם להם להילחם שוב ושוב בישראל. ובכל זאת ערביי ישראל הקפידו שלא להשתתף במעגל הלחימה. אבל בעשורים האחרונים השתנתה התמונה, משום שהעימותים הביטחוניים של ישראל כבר אינם מול מדינות ערב אלא מול האחים הפלסטינים ביו"ש ובעזה. בפעם הראשונה נגררו ערביי ישראל להשתתף במלחמה הפלסטינית בראשית האינתיפאדה השנייה: הם חסמו כבישים, עצרו רכבים של נהגים יהודיים ובחלק מהמקרים ניסו גם אז לעשות בהם מעשי לינץ'. זה נגמר ב-13 הרוגים ערבים וטראומה ארוכת שנים.
הפעם השנייה שבה התפתו ערביי ישראל לטעות הגורלית מתרחשת לנגד עינינו ממש בימים אלה. היא מכילה בתוכה כמה אירועים שלא התרחשו אפילו במהומות אוקטובר 2000; בעיקר שריפת מוסדות חינוך ובתי כנסת, בסצנות שכאילו נגזרו מתמונות ליל הבדולח ושאר פוגרומים היסטוריים.
אירועים מהסוג הזה הם לא רק נבזיים במיוחד, אלא מהווים גם טעות טראגית כפולה של ערביי ישראל. ההליכה בעקבות הפורעים האנטישמים באירופה הנוצרית תגרום גם לחלקים מהעולם המערבי, ובוודאי ליהודי התפוצות, גם היותר ליברליים, שלא למהר ולהזדהות עם מאבקם של ערביי ישראל (להבדיל מהפלסטינים, שאינם בעלי זכויות אזרח ולכן דעת הקהל המערבית מזדהה איתם). מעבר לכך, האירועים האלה מתרחשים דווקא אחרי זמן רב שבו הציבור הערבי בישראל מנסה להוכיח לדעת הקהל המקומית שהאינטרסים האזרחיים מעסיקים אותו יותר מהאינטרס הלאומי.
הנושאים שהציבור הערבי, וגם הח"כים שלו, מעלים בשנה האחרונה לראש סדר היום הם מצוקת הפשיעה הערבית, והרצון להשתלב בפוליטיקה הישראלית. מפלגה ערבית אסלאמיסטית ניהלה בשבועות האחרונים משא ומתן מתקדם עם שני אגפי הפוליטיקה הישראלית על השתלבות ראשונה מסוגה בקואליציה, תוך נכונות גם של חלק ממפלגות הימין, אמנם כזו שנובעת בעצמה משיקולים ציניים, לאמץ את שיתוף הפעולה הזה. הפרעות שיצרו גורמים מסוימים מקרב ערביי ישראל בימים האחרונים, קל וחומר הודעתו של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, על השעיית כל המגעים הפוליטיים עד יעבור זעם, יקשו מאוד על ההשתלבות הזו.
שר החוץ המנוח, אבא אבן, אמר פעם שהפלסטינים "לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". הם החמיצו את ההזדמנות העיקרית שלהם אחרי ההחלטה על תכנית החלוקה ב-1947; אחר כך החמיצו שוב ב-1967, וגם ההזדמנויות שנפתחו להם בתהליך אוסלו, בוועידת קמפ דייויד עם אהוד ברק בשנת 2000, ובמשא ומתן מול אהוד אולמרט באנאפוליס – הוחמצו שוב ושוב. ההחמצות האלה גרמו לכך שהמפעל הציוני, שבמרכזו מפעל ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל, הלך והתקדם, בעוד הפלסטינים נשארים בכל סיבוב (פרט למקרה החריג של ההתנתקות) עם פחות ופחות שטח אותו יכלו לכאורה לקבל למדינתם.
במובן הזה, גם ערביי ישראל מוכיחים שוב ושוב שהם אכן אחיהם הנאמנים של הפלסטינים. גם הם לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הרבה זמן לקח לישראלים אחרי מהומות אוקטובר 2000 לחזור ולקנות ביישובים הערבים, ולסמוך על שותפים ערבים. עכשיו, כשהם כבר היו כל כך קרובים לשותפות פוליטית, שוב החמיצו. אגב, לא מן הנמנע שהרצון למנוע את השתלבות התנועה האסלאמית בפוליטיקה הישראלית היה כשלעצמו חלק מהאסטרטגיה של חמאס בעיתוי שבחר לעימות הנוכחי.
3. הלנצח תאכל חרב
בכל אחד מסבבי הלחימה בעזה שהתרחשו מאז נסוגה ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005, צפה ועלתה מחדש שאלת הכניסה הקרקעית לעזה. היא התחדדה ביתר שאת כאשר סבבי הלחימה הקרקעית הוכיחו שהם אינם פותרים את הבעיה מיסודה, וכעבור תקופת הרתעה כזו או אחרת חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה ממשיכים בהתקפות. מתוך כך התגברה כמובן העמדה המתנגדת לכניסה קרקעית, שהרי העלות גבוהה והתועלת מועטה.
אינני מהמתלהמים הדורשים "יד חזקה וזרוע נטויה", או "מחיקתה של עזה", בכל פעם שהטרור משם מכה בנו. אני בוודאי מעדיף שההרתעה הישראלית תושג ככל האפשר מתוך מתקפות אוויריות, ללא צורך לסכן חיי חיילים בלוחמה קרקעית. אבל הטיעון שתקיפה כזו פסולה משום שתוצאותיה ממילא יהיו בתוקף רק למספר שנים הוא טיעון שצריך להוריד מהפרק.
אין בעולם מלחמה שתוצאותיה הורגשו לנצח. התבוסה המוחצת שהנחילו בעלות הברית במלחמה העולם הראשונה לקואליציה בראשות גרמניה לא מנעה את פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשני עשורים בלבד לאחר שהמלחמה הראשונה הסתיימה, כשבני הדור ההוא עדיין זוכרים היטב את התבוסה. אדרבה, יש סברה שדווקא ההשפלה שיצרה התבוסה, ובכלל זה הסכמי הכניעה שפגעו אנושות בכלכלתה של גרמניה, הם שעודדו את עלייתו של היטלר, כדי "להחזיר את הכבוד הגרמני האבוד". האם העובדה הזו אומרת שמלכתחילה לא היה צורך להילחם מלחמה קשה, על כל סיכוניה, בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה?
או בהקשר ישראלי: האם הטיעון המוזר ביחס ליכולת ההרתעה לטווח ארוך של פעילות קרקעית אומר, בהשלכה לאחור, שישראל לא הייתה צריכה לפתוח במלחמת ששת הימים, כי היא לא סיימה את התוקפנות הערבית, ואחריה עוד אירעו מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.
בחיים האנושיים בכלל אין מושג אמיתי של נצח. לפחות עד לרגע זה, כל אדם שנולד אי פעם, וכל אדם שייוולד בעתיד, עתידים למות. האם פירוש הדבר שאין ערך למאבקים השונים שהם מקיימים לאורך חייהם, שהרי בסופו של דבר הם עתידים למות. האם אין ערך למאבק של חולי סרטן במחלתם, רק בגלל החשש שהמחלה עתידה לתקוף שוב? לפי ההיגיון הזה, הגורס שיש ערך רק לפעולה שתוצאותיה יחזיקו "לנצח", גם לא היינו צריכים לאכול כל יום ארוחת צהריים, שהרי בערב שוב נהיה רעבים, ונצטרך לחפש מחדש את מזוננו.
בקיצור: יתכן שצריך לכבוש את עזה ולהחזיק בה לאורך זמן. ויתכן שצריך להסתפק בתגובה אווירית. אבל שאלת התקיפה הקרקעית לא יכולה להיות מושפעת מהטיעון שתוצאותיה לא יארכו לנצח. מספיק שיארכו שנים ספורות, כדי לתת לכולנו, ובעיקר לתושבי הדרום, מרווח נשימה עד העימות הבא.
