רגע לפני הצהרותיהם של נתניהו וגנץ, באולפן חדשות 12 עוד היו עסוקים בנפילות הטילים האחרונות. ברהנו טגניה ראיין אנשים בראשון לציון, משה נוסבאום סיקר בחולון. השעה כבר הייתה 22:00 בלילה. לוד בערה ממהומות, אך איש לא ידע לספר על זה, כי איש לא היה שם.
הנאומים שודרו, ורק עמית סגל אחד העז להעיר ששניהם לא הזכירו את מה שקורה ממש כרגע בלוד ובעכו. הוא ציין שהוא שומע דיווחים על שריפה של בית מלון מוכר. דבריו התקבלו באולפן בהנחת ראש.
סגל לא ויתר. "אני מקבל כל הזמן, במיוחד בחצי השעה האחרונה עדכונים מלוד", דיווח, "המשטרה נעלמה. על סף פרעות. מכונית אחר מכונית, בתי כנסת נשרפים ואין נוכחות משטרתית, זה עלול להיגמר באסון".
גם בדקות הארוכות הללו, איש במערכת החדשות לא חשב עוד לשלוח כתב לשם. הדיווחים הגיעו בסרטונים ביתיים שצצו ברשתות החברתיות, ודנה וייס עוד הרשתה לעצמה להדגיש כי מדובר ב"חלקים קטנים בתוך הציבור הערבי". יונית ניסתה לתרץ את העיכוב בזרימת המידע משם. "זה ערב מאוד מורכב מבחינה חדשותית", היא הסבירה, "יש הרבה מאוד מוקדים".
עמית סגל לא הרפה. הוא דיווח על תושבת לוד בשם שבות, שהשכנה הערביה שלה בבניין מכוונת את הפורעים לכיוון החלון שלה. הוא הזהיר כי "אם לא יבוא צבא עכשיו ללוד, זה ייגמר באסון שאסון מירון יחוויר לידו", ומה ענו לו באולפן? "אתה עושה דרמה גדולה מדי".
לדנה וייס היה חשוב גם לדייק "מצד אחד הפורעים מהציבור הערבי עושים את שלהם, ומצד שני אנחנו רואים את התגובה גם של אנשים בציבור היהודי".
במשך דקות ארוכות עמית סגל היה עסוק בדבר אחד: לשכנע את חבריו באולפן שהדיווחים מלוד חשובים. שהם צריכים להטריד אותם. שחייבים לשלוח לשם צבא. שאלו לא תגרות קטנות כפי שהם סבורים. לא יהיה זה מוגזם לומר שבמו ידיו הציל סגל את תושבי לוד הנצורים, כי רק בעקבות הדיווחים האלו נשלחו חיילי מג"ב מיו"ש כדי לעשות סדר בעיר.
מה קרה שם? מדוע ערוץ 12 לא שידר ישירות מלוד כפי שעשה לאחר נפילות הטילים בחולון ובראשל"צ? התשובה כנראה מצערת: לרוב כתבי ערוץ 12 אין מושג מה קורה בלוד. מקורותיהם אינם מגיעים משם. תוציאו אותם מהאזור הנוח של תל אביב-ראשון-פתח תקווה והם אבודים. ככה זה כשאתה מנהל את רוב חייך באותם ארבעה-חמישה רחובות בתל אביב.
עמית סגל, לעומת זאת, נולד בפריפריה. יש לו תודעה אחרת. יש לו חברים בלוד. הוא קיבל דיווחים חיים מתושבים שם לאורך כל הערב בנייד הפרטי שלו. הוא הבין שקורה שם משהו גדול.
הבועתיות לא מתחילה בחדשות. אפשר לראות אותה גם בתכני הסדרות ובמיקוד התרבותי. כל כך הרבה נכתב ונאמר על מה שקורה בתל אביב, ושאר חלקי הארץ הם תמיד התרחשויות צדדיות אליה. כשבארץ נהדרת בוחרים לעשות מערכון על ליהיא האשטאג, הם לא לוקחים בחשבון שחצי מהציבור כלל לא יבין את הדמות הזאת, כי הוא לא נחשף באופן יומיומי לביטוי "מיינד יו" התל אביבי. אותו הדבר לגבי סדרות כמו "החדש של עומרי גורדון", או סרטים כגון "אנשים שהם לא אני" שיכולים להתרחש אך ורק בתל אביב, ומי שלא גר שם יצטרך מילון כדי להבין אותן.
איך יכול להיות שלוד בוערת במשך שעות ארוכות ואף כתב לא נמצא שם? איך יכול להיות שהדיווחים משם הסתמכו על מספר אנשי תקשורת מהימין שבמקרה גרים במקום? כמה זמן לקח עד ששמענו בכלל על מה שקורה בעכו?
כדי להבין את המחדל הסיקורי צריך רק לשאול שאלה אחת: כמה זמן היה לוקח לשלוח כתב לפרעות שמתרחשות בתל אביב, וכמה זמן לקח לעשות את זה לפרעות שהתרחשו במרחק פחות מעשרים דקות משם – בפריפריה ושמה לוד.
